מה היא דיכוטומיית אריה-סנסה, ולמה "אמיצה" של פיקסאר נופלת לתוכה?

לאחרונה עלו שני סרטים לאקרנים שהעלו בי שאלות על מגדר, גבולות ואפשרויות- "אמיצה" של פיקסאר ו"המשגיחים" הישראלי. על מנת להמנע מהתשת הקורא, אפרסם את הביקורת על המשגיחים בפוסט נפרד.

ב"אמיצה" של פיקסאר הגיבורה, מרידה, היא נסיכה סקוטית ימי ביניימית ששונאת לרקום, לדקלם ולשיר, ומעדיפה רכיבה, טיפוס וירי בחץ וקשת.  על הנסיכה, בהתאם לתקופה, כופים אירוסין לאחד מבני הלורדים מהבתים השכנים. היא מתמרדת, מביכה את כל המסובים ובראשם אמא שלה, יוצרת קרע בין השתיים שיתאחה רק בסוף הסרט, כשתסכים מרידה להיות דומה יותר לאמא שלה (ואמה תסכים להיות יותר דומה לה).

הרשת הפמיניסטית האמריקאית געשה בסוף השבוע שלאחר יציאת הסרט. הוא הואשם ב"הענשת" הגיבורה שלא מצייתת לכללי המגדר שלה, ובהדהוד רטוריקה שמרנית ידועה, לפיה שחרור הנשים וערעור חלוקת התפקידים מביאה אסון על החברה- אמהות חד הוריות, פשיעה, זנות ועוד.

נכון ככל שזה יהיה במקרים אחרים, במקרה של "אמיצה" הביקורת הזו תקפה הרבה פחות, מאחר וערעור תפקידי המגדר משחק בפועל תפקיד מינורי בהבאת הצרות והקושי לעלילה. חוסר צייתנות ואי מתן כבוד לאם הוא גורם מרכזי הרבה יותר בנרטיב. הסרט אינו נטול פגמים, ואל העיקרי שבהם אתייחס בפסקה הבאה, אולם ראוי לומר גם כמה נקודות חיוביות בהקשר לאמיצה. סרטי פיקסאר מיועדים לילדים, ולפיכך הביקורת הפמיניסטית הקלאסית על היעדר מודלים נשיים לילדות מקבלת כאן מענה הולם. בנות אכן יכולות לראות במרידה מודל חיקוי לגיטימי- היא נותרת רווקה בסוף הסרט, היא לוקחת יוזמה, היא חזקה ואמיצה. מערכת היחסים העיקרית סביבה נטווית העלילה היא מערכת יחסים בין אם ובת, ולא אחת רומנטית, ולפיכך הסרט לא מאלץ התבגרות מזורזת של ילדות המחפשות מגיל צעיר "נסיך".  הסרט עובר את מבחן בכדל, אף שלא ברמה המסחררת שסרט הסובב סביב נשים אמור היה לעשות. בסופו של דבר לשלוש נשים בסרט בלבד יש שם (מרידה, אמא שלה, המשרתת), לעומת לפחות עשרה גברים. אבל שוב, לסרט יש מעלות. הוא מעודד לקיחת יוזמה ופתירת סכסוכים בצורה "נשית" (דהיינו, בצורה השוברת את הכללים הקיימים באופן לא אלים ומנסה להגיע לפשרה בין צדדים ניציים), ומבחינת ייצוגי תפקידי המגדר מציג את התמונה המעודדת ביותר שראיתי בסרטי ילדים מעולם (אולי פרט ל- ותקנו אותי אם אני טועה- הנסיכה והצפרדע של דיסני, עוד סרט שמציב מטרה שאינה חתונה בפני הגיבורה שלו).

עם זאת, הסרט כן נופל למה שאני הייתי רוצה לקרוא לו 'דיכוטומיית סנסה-אריה". סנסה ואריה הן, למי שלא יודע שתי בנותיו של נד סטארק ושתי דמויות מרכזיות באפוס הספרותי "שיר של אש וקרח" (או סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס").  אריה וסנסה שונות מאד זו מזו. אף אחת מהן לא רעה בצורה ברורה (לפחות בהתחלה), אולם נטיית הלב של הצופה/ קורא היא כמעט תמיד לאהוד את אריה, ולשנוא את סנסה. זאת מכיוון שאריה הרבה, הרבה, הרבה יותר גברית מסנסה.

דיכוטומיית סנסה אריה

אריה, בדומה למרידה, היא טום בוי מרדנית שמתחלחלת מהמחשבה על נישואין או על להיות ליידי. היא רוצה להיות אבירה, לרכב על סוס, לנופף בחרב ולחסל אויבים. קשה לא לאהוב את אריה- הלב יוצא אליה מאחר ואסור לה לעשות מה שהיא באמת מעוניינת לעשות ובמקום זאת נאלצת לעסוק בפעולות משעממות כרקמה. פעולות מסרסות, פעולות שאף גבר לעולם לא יעשה.

אריה. לא "נשית"

סנסה, לעומת אחותה, היא ליידי. היא חונכה להיות מנומסת וכנועה, היא נמשכת לבנים (לעומת אחותה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות) ומבטאת את המשיכה הזו, היא רוקמת, היא מטופחת ויפה, והיא שואפת להתחתן עם מי שההורים שלה יסדרו לה. היא נכנעת לגמרי לנורמות החברתיות של זמנה ומחבקת אותן. את סנסה המעריצים אוהבים לשנוא. את אריה הם אוהבים לאהוב, אפילו שאריה אלימה, חסרת פשרות, ממהרת לשפוט ורצחנית בעוד סנסה רחומה ועדינה. שתיהן חכמות ופיקחות באותה מידה, שתיהן מטפחות רגשות נקם, כעס, חיבה ומיאוס. ועדיין, אחת אהובה והשניה שנואה.

סנסה. נשית, שנואה.

מרידה דומה לאריה, בעוד אמא של מרידה- זו שמכריחה אותה להתחתן וכועסת על הפרת הנורמות- מזכירה את סנסה. כשפיקסאר החליטו ליצור סרט בכיכובה של גיבורה ממן נקבה, היה ברור שהגיבורה הזו תתנהג כמו גיבור, וכך היא תתחבב על הקהל. לא יעלה על דעת פיקסאר ליצור סרט עם גיבורה שמתנהגת כפי שמצופה ממנה, או אפילו חלילה נהנית מהעיסוקים הללו, והיא עדיין אמיצה, אוהבת וחכמה. אפילו אמא של מרידה, על מנת להתחבב על הצופים, נדרשה בסופו של דבר להראות תכונות אלימות ו"גבריות" של השרדות, אדישות כלפי המראה שלה, ציד ורכיבה.

ברור מי כאן טיפשית

בנקודה זו יש להבהיר- אני בעד הצגת נשים שעושות הכל. אני בעד טום בויז מלוכלכות, אלימות, אמיצות וחזקות שלא שמות פס ומורדות בסביבה שלהן. אני בעד גיוון, ופה מתחילה הבעיה. קשה למצוא נשים שמתנהגות בצורה "נשית" כגיבורות סרטים. עליהן להדמות לגברים כדי להרוויח זמן מסך, ולא פחות חמור- כדי שהן יתוארו בצורה שאינה עושה להן דמוניזציה, דהיינו, מותירות להן עדיין חוזק פנימי, חוכמה, אומץ ואהבה.

ואחדד- כדי שמישהו ירצה לעשות סרט בו יש גיבורה מובהקת, ושאינו קומדיה רומנטית, על הגיבורה להתנהג כמו גיבור, כמו גבר. סתם ככה, כי נשים שעושות דברים נשיים נחשב לשטחי, מטומטם, חלש ולא מעניין. הגבורה הגדולה שבגידול ילדים, נישואין ללא אהבה, ועבודת כפיים מונוטונית ישארו, לכל היותר, בגדר הקדמה להרפתקאה הגדולה בה הגיבורה משילה מעליה את השלשלאות האלו והופכת להיות ציידת ראשים בקנוניה בינלאומית. לא נראה גיבורה שפותרת את הבעיות שלה באמצעות חוכמה. לא נראה מתווכת במצב של בני ערובה, עיתונאית חוקרת, או סתם בלבול בזהות (כמו במזימות בינלאומיות) שמובילים לספירלה של אקשן בו היא עצמה לא יורה כדור אחד. אלו תפקידים בהן נשים יכולות לככב. הן יכולות לעשות את זה ואז במקום ללכת לפאב ולדפוק את הראש, או ללכת למשחק כדורגל עם החברים (פעולות גבריות שלפעמים מלבישים על נשים בתפקידי אקשן), לשבת עם חברה בבית קפה ולדבר. הרמז הקריטי לפענוח התעלומה יכול להיות גם על מפית אצל המניקוריסטית, ולאו דווקא בהוטרז.

אם כבר הזכרנו את מבחן בכדל, שווה להזכיר בהקשר את זה פוסט חשוב שנכתב על ידי תסריטאית הוליוודית בו היא מספרת למה רוב הסרטים נכשלים במבחן בכדל. כשהיא ניסתה לכתוב תסריט שעובר את המבחן, התגובות שקיבלה היו שליליות להפליא. כפי שהמרצה שלה אמר- הקהל לא אוהב לראות שתי נשים מדברות על המסך. הוא מניח מראש שהן מדברות על דברים לא חשובים- שיער, נעליים, רגשות- ומאבד קשב. כל פרט בתסריט חייב לקדם את העלילה, ונשים שמדברות על משהו שאינו גבר (דהיינו, גיבור הסרט) זוהי שיחה שהופכת לדקות מסך מתות. כן, נשים המדברות זו עם זו, מבחינת הקהל, זה טיפשי. לכן נשים שמחזיקות על כתפיהן סרט שלם חייבות להיות בעלות תכונות גבריות מספיק כדי שהקהל לא "יאבד קשב".

רררר, אני גיבור!

נשים לא חייבות להיות מיוצגות ככה. הן לא חייבות להיות מיוצגות בשום צורה אחידה, מאחר ואנחנו לא אחידות. אין טוב ורע כאן- יש נשים כמו מרידה ואריה, ויש נשים כמו סנסה. הרבה מאד נשים כמו סנסה, שאנחנו אוהבים לשנוא על הנשיות הבוטה שלהן. זו מיזוגניה מתוחכמת, המענישה נשים שמתנהגות כפי שלימדו אותן להתנהג, כפי שמצפים מהן, וגם כפי שחלקן אכן אוהבות להתנהג. אנחנו בסדר עם נשים בתפקיד הראשי כל עוד הן לא מתנהגות כמו "נשים", או כל עוד הן עושות את שלהן בקומדיה הרומנטית, ז'אנר שלא "כופה את עצמו" על גברים. המודל היחיד לו יש מקום בתפקיד הראשי בסרטים שאינם קומדיה רומנטית (דהיינו, מכוונים לקהל שאינו כמעט לגמרי נשי) הוא זה של הגיבור, שמתנהג כמו גיבור- אלים, אגרסיבי, לא בוכה אף פעם, אוהב בירה וספורט ולהיות אחד מהחברה. אם יש לו שחלות או אשכים זה פרט שולי.

(מאיה קוי)

45 thoughts on “מה היא דיכוטומיית אריה-סנסה, ולמה "אמיצה" של פיקסאר נופלת לתוכה?

  1. מה עם לאון? הגיבורה היא ילדה קטנה ומאוד נשית, כל הסרט היא מאוהבת(תכונה מאוד נשית), היא דואגת למראה החציוני שלה, אפילו מארגנת משחק תחפושות, ולמרות הכל, היא אחת הדמויות האהובות ביותר בסרטי האקשן…

    • ושאיפת חייה היא ללמוד להשתמש באקדח ולהפוך לרוצחת שכירה.
      היא אוהבת סרטים מצויירים "לבנים" ומתריסה באופן מופגן כנגד אחותה המייצגת את ההתנהגות הנורמטיבית עבור ילדות.

      • אריה סטארק… האם היא לא דמות שמפתחת תאוות רצח פתולוגית ושואפת להיות רוצחת שכירה? בספר הראשון (או ליתר דיוק בעונה הראשונה של הסידרה) היא מתחבבת על הצופה בין היתר משום שהיא יוצאת נגד ג'ופרי הביריון הסאדיסטי ולא מכסה על האמת כדי לא לעצבן אנשים. אח"כ משום שהיא משחררת את ג'אקן. אבל ככל שזה מתקדם… לא יודע, נראית יותר כמו נשמה תועה שמחפשת מקלט באלימות.

        ובאשר לסאנסה, הסידרה לפחות גורמת לך להעריך אותה על הסיבולת שלה, וגם מפיו של טייריון לאניסטר היא מקבלת מחמאה די מרשימה (ונבואית?)

  2. טוב אז לא צפיתי (עדיין) באמיצה ככה שקשה לי לחוות עליו דעת, אבל לגבי דיכוטומיית סנסה-אריה כפי שהצגת אותה כאן קשה לי מאוד להסכים. אין ספק אמנם שאריה היא דמות הרבה יותר אהודה ופופולרית ורוב הקוראים למשל מצפים יותר לפרקים שלה מאשר לפרקים של סנסה שנחשבים לרוב לחלקים היותר חלשים ומשעממים בסדרה. אבל לדעתי זה לא קשור בכלל לעובדה שאריה היא דמות "גברית" יותר אלא לעובדה שהיא פשוט דמות הרבה יותר מעניינת ועמוקה ובעיקר דמות אקטיבית שיוזמת ומתפתחת לכל אורך הספרים (אוקיי, אז אפשר לומר בעקרון ש"אקטיביות" נחשבת באופן מסורתי לתכונה גברית, אבל כמו שאראה בהמשך לגבי סרסיי זה ממש לא חייב להיות כך).

    סנסה לעומת זאת היא דמות פאסיבית לחלוטין לאורך כל הספרים (עדיין לא קראתי את האחרון אבל לפחות בארבעת הראשונים זה מרגיש ככה). היא לא יוזמת שום דבר, היא לא משפיעה על העולם בשום דרך, היא אפילו לא ממש עושה שום דבר מעניין ובעיקר אין לה אישיות או אופי מעניינים ויוצאי דופן. לפעמים היא אפילו מרגישה יותר כמו קריקטורה של "הילדה הטובה והצייתנית" מאשר כמו בן אדם אמיתי. זוהי דמות די שטחית שלא רק שקשה להזדהות איתה אלא שקשה אפילו להבין מה בכלל המניע שלה ומה היא תורמת לסיפור הגדול מעבר להיותה כלי שרת בידי שאר הדמויות (גברים ונשים כאחת, אגב).

    במונחים של "משחקי הכס" אפשר לומר שסנסה היא לא "שחקנית" אלא בסך הכול "כלי משחק". וזאת, בניגוד לאריה שיוצרת לעצמה את החוקים והכללים שלה ולוקחת חלק אקטיבי בסיפור. אריה היא גם דמות שמתפתחת בצורה מאוד דרמטית לכל אורך הספרים (בלי להרוס ולספר יותר מדי למי שעדיין לא קרא) בעוד שסנסה נשאר סנסה כמעט לכל אורך הספרים ובשלב מסוים זה כבר נהיה פשוט יותר מדי צפוי ויותר מדי רפטטיבי לקרוא עליה.

    לי נראה שהנקודה החשובה היא לא האם דמות מסוימת מתנהגת בהכרח בצורה גברית או בצורה נשית אלא יותר האם היא בכלל עושה משהו שאמור לעניין אותי בתור קורא (או צופה) או לא. בשיר של אש וקרח סרסי למשל היא דמות נשית מובהקת לכל דבר. היא לא מנסה להיות גבר, היא לא יוצאת לקרב כשהיא לבושה בשריון וחגורה בחרב והיא בוודאי רחוקה מאוד מלהיות טום בוי. למרות זאת היא דמות מרתקת שכיף לקרוא את הפרקים שלה דווקא בגלל האופי והאישיות שלה ודווקא מפני שהיא דמות אקטיבית שלוקחת חלק (חלק מאוד רציני אפילו) ב"משחקי הכס". סרסיי היא דמות מעניינת גם, ואולי אפילו דווקא מפני שהיא מודעת היטב למגבלות שהחברה הימי ביניימית הפטריארכלית שבה היא חיה מטילות עליה ולמרות זאת מצליחה להתעלות עליהן ולתמרן לעצמה את הדרך האישית שלה בעולם הזה, מבלי להיכנע לתכתיבים של החברה אבל גם מבלי לנסות ולהיות מה שהיא לא.

    נכון שעבור קוראים רבים מאוד משעמם לקרוא למשל על דמות נשית שחיה בימי הביניים ולא עושה שום דבר חוץ מלסרוג, לרקום, ולרקוד. אבל באותה מידה יהיה משעמם מאוד לקרוא למשל על דמות של איכר שחי בימי הביניים ולא עושה דבר מלבד לזרוע, לחרוש ולקצור. בעולם ימי ביניימי, או פסאודו ימי ביניימי, כמו זה של משחקי הכס או של אמיצה הדמויות שמעניינות אותנו הן בסופו של דבר הדמויות שבאמת "עושות משהו משמעותי". בין אם מדובר בלחימה או בפוליטיקה או בתככים ומזימות. עבור דמויות נשיות רבות שחיות בעולם פטריארכלי כזה אחת הדרכים לעשות משהו משמעותי היא באמת להדמות לגבר (שזה אגב נכון למדי גם מבחינה היסטורית). אבל זאת בוודאי לא הדרך היחידה ועובדה שאפילו במשחקי הכס יש לא מעט דמויות נשיות מעניינות שרחוקות מאוד מהמודל הגברי (למשל קתלין או דינריס, לפחות בתחילת דרכה).

    • אזהרת ספוילרים מסיבית לכל מי שלא קרא את הרביעי.
      כמו כן, תגובה גיקית 🙂
      ראשית, הביקורת שלי לא מופנה כלפי ג'ררר מרטין עצמו, שדווקא יודע ליצור תמונה מדוייקת היסטורית ודמויות עגולות. זו דוגמא לשתי נשים שמרבים להשוות ביניהן, מאחר והן אחיות.
      שנית- סרסי אינה דמות "נשית". פרט לקייטלין ודנריז בתחילת דרכה, אף אחת מהדמויות הנשיות האהודות לא מתנהגות כמו נשים ימי ביניימיות רגילות שחיות את חייהן.
      בעוד שאין לנו שום בעיה לאהוד גברים שמתנהגים בצורה המצופה מהם (רוב, נד, קאל דרוגו, ליטלפינגר, דאבוס, ואפילו רוברט) כי זה "מעניין", נשים שמתנהגות לפי חוקי התקופה זוכות לבוז.
      סרסי שונאת להיות אישה, ומבטאת את זה בכל הזדמנות. היא משתמשת בנשיות שלה כקלף משחק (מה שאניטה סרקיזיאן קראה לו evil demon temptress), אבל היא לא נשית כמו שמצופה ממנה להיות. היא מינית, אבל המיניות שלה היא נשק. היא מעודדת שנאת נשים (כמו שתראה בהמשך, מרטין התייחס לזה מפורשות).
      אם כבר מדברים על דמות נשית ולא פאסיבית, אפשר אולי לדבר על מרגירי טיירל. הנה מישהי שיודעת לשחק את המשחק, פועלת על פי ההסללה שלה וזוכה לשבח. נכון, מרגירי טיירל היא קלף מנצח והיא אכן אהודה (אבל דמות שולית).
      דנריז דומה מאד למרידה בכך שאנחנו מריעים לכיבושים שלה. היא חזקה ומאוזנת יחסית, אבל בסופו של דבר היא שר מלחמה שלקחה על עצמה תפקיד גברי.
      קטלין לא מראה שום סימן לנשיות מקובלת פרט לאמהות שלה, התכונה הבולטת ביותר אצלה (וגם את זה היא עושה לא משהו, כשהיא בוחרת להיות יועצת מלחמה ודיפלומטית במקום לחזור לילדים הקטנים שלה). עם זאת, קט היא אכן (שוב, כמו מרגירי טיירל) דוגמא מצויינת להסללה לא משעממת (אפילו שמתחילים באמת לאהוד אותה רק כשהיא מתנערת מההסללה).
      לעומת זאת- בריאן, אשה, אושה, החברה של ג'ון, דנריז, אריה, מירה, נימריה, ואל, ובמידה רבה מלכת הקוצים הן דמויות נשיות המהוות את רוב הקאסט הנשי של שיר של קרח ואש, והן כולן לוחמות. אשכרה לוחמות, עם חרב וחוגר.
      זה נכון, נשים שעושות מה שמצופה מהן זה משעמם. זה מחזיק מעט דמויות רק בזכות החידוש שבזה, אבל זה עדיין לא מצדיק את הבוז.
      סנסה היא דמות פאסיבית, זה נכון. היא דמות שפועלת בתוך ערימה של מגבלות שלא תקפות על סרסי/ קייטלין/ דנריז/ מרגירי. היא פועלת לבד והיא ילדה שלא יודעת במי היא יכולה לבטוח. אין לה את ההזדמנות להיות מרדנית וחכמה כמו אריה (וכשיש לה, היא עושה את זה היטב) מאחר ופתוחות בפניה פחות אופציות מלכתחילה.
      אבל כל זה לא העניין. העניין הוא שאנחנו לא אוהבים את סנסה מההתחלה. עוד לפני שהיא עשתה משהו, עוד לפני שאריה הוכיחה את עצמה ועשתה משהו, אנחנו אוהבים לשנוא את סנסה, כי היא כזו "בת".
      כן, סנסה היא כלי שרת, אבל סנסה מייצגת את רוב האצילות בנות תקופתה. לשנוא אותה (ולא את ההגבלות המושמות עליה), זה לשנוא נשים.
      ספוילר לפוסטים הבאים- מסלילים נשים ללכת לשבת בבוץ, ואז אומרים להן שהן מטומטמות וחסרות ערך כי הן מלאות בבוץ.

      • טוב יש כאן מלכוד מסוים. מה לעשות שנשים בימי הביניים (ההיסטורים האמיתיים או המדומיינים של עולמות פנטזיה כמו ווסטרוס) אכן חיו בחברה פטריארכלית מגבילה ואכן היו מודרות מכל תחומי החיים החשובים, בין אם זה פוליטיקה, צבא או דת. מכיוון שבפועל התפקיד המסורתי שיועד לנשים היה פחות או יותר להוליד ילדים ולגדל אותם ומכיוון שאנחנו בכל זאת עוסקים בז'אנר של ספרות פנטזיה/רומן פסיאודו-היסטורי שמתמקד במצביאים ולוחמים – לתפקיד המסורתי הזה אין ממש מקום חשוב ומעניין. האפשרות היחידה ליצור דמות נשית מעניינת ואמינה בעולם כזה היא או על ידי דמויות שחורגות מהתפקיד המסורתי שלהן (כמו למשל אריה) או באמצעות דמויות שלומדות כיצד לנצל את ה"חולשה" שלהן ולהפוך אותה לכלי נשק (כמו סרסיי למשל).

        ושוב, אני אישית חושב שהבעיה העיקרית בדמות של סנסה היא לא שהיא "נשית" מדי או עצם זה שהיא אישה, אלא פשוט שמדובר בדמות מאוד שטחית ומשעממת. זה לא שג'ורג' מרטין לא יודע לכתוב דמויות נשיות מוצלחות. הוא בהחלט יודע לעשות את זה, אבל מה לעשות שלפעמים הוא מפספס ויוצר דמויות לא מוצלחות במיוחד, כמו במקרה של סנסה.

        אגב אני גם לא חושב שהקוראים של הסדרה בהכרח שונאים את סנסה באמת בגלל מה שהיא בתור בן אדם, כמו למשל במקרה של ג'ופרי, אלא יותר מפני שהפרקים שלה בתכל'ס משעממים למדי ומרגישים תמיד "תקועים" בין הפרקים היותר מעניינים. לכן זה מרגיש לפעמים קצת כמו מטלה לקרוא את הפרקים שלה ומכאן גם כנראה השנאה היוקדת כלפיה מצד המעריצים.

  3. תודה על הפוסט. עוד לא ראיתי את הסרט, אבל הביקורת נשמעת לי מדויקת להפליא.

    אגב, עוד מחשבה – ניחוש מושכל – בדרך כלל כשמוצגות גיבורות נשים בסיפורי הרפתקאות (בין אם סרטים, ספרים או סדרות), הן בדרך כלל פועלות בעולם פטריארכלי שאינו סקסיסטי. כלומר, אנחנו רואות אותן בעולם שנשלט על ידי גברים, שבו גברים הם הא/נשים שבסביבתן (לוחמים, הרפתקנים וכו'), אבל לעולם לא נראה אותן סובלות מאפליה, מיחס סקסיסטי, מהטרדה מינית, או מעוד 7000 צורות אחרות שבהן שומרים שנשאר במקום ולא נשאף ליותר מדי. משהו בתחושת הבטן שלי אומר לי שגם הסרט הזה נכנס לתבנית הזאת. למעשה, נשמע כאילו הדמות שמייצגת בסרט הזה את השליטה הפטריארכלית בגיבורה היא האם – כלומר, מאשים את הנשים בדיכוי של עצמן. אני צודקת?

  4. דווקא משחקי הכס (לצד יותר מידי פורנגרפיה) מציגה מגוון רב מאוד של דמויות נשיות, עוצמתיות, שנונות, חכמות, מתוחכמות – שמתארות את המגוון הרחב שאת שואפת אליו. זה נכון שהן מעט מאוד מדברות בינן לבין עצמן, ורוב עיסוקן הוא גברים (ומשחקי הכס שלהם), ובכל זאת, זו סדרה אחת שיש בה קשת רחבה מאוד של נשים מרשימות בעמדות כוח. הרבה מעבר לדיכוטמיית אריה-סנסה.

  5. פוסט מצויין. אני תוהה למה הוליווד כה בטוחה שאם יכתב סרט על שתי נשים מספיק חכמות, שנמצאות בקונפליקט כלשהו (נגיד פוליטי) ונאבקות זו בזו, בצורה נשית יותר, זה לא יימכר… נשמע כמו בלוקבאסטר מבחינתי.

    • זה דווקא קיים- קחי למשל את שלגיה. אני לא מקוננת על חסרונם של סיפורים בהן נשים נאבקות זו בזו על כוח. הסולידריות הפנים נשית גם ככה רופפת מדי, ולא צריך לאמץ את מיתוס "קרב החתולות".
      אני רואה בלוקבאסטר בו נשים נאבקות ביחד בגורם חיצוני, בזמן שהן לבושות לגמרי וענייניות 🙂

  6. לדעתי הביקורת שלך יותר מפלה מהסרט… -את- מתארת את סנסה: "היא ליידי. היא חונכה להיות מנומסת וכנועה, היא נמשכת לבנים ומבטאת את המשיכה הזו, היא רוקמת, היא מטופחת ויפה, והיא שואפת להתחתן עם מי שההורים שלה יסדרו לה. היא -נכנעת- לגמרי לנורמות החברתיות של זמנה ומחבקת אותן.", "רחומה ועדינה", "מתנהגת כפי שמצופה ממנה, או אפילו חלילה נהנית מהעיסוקים הללו" "[פעולות מסרסות, פעולות שאף גבר לעולם לא יעשה]"….. לאחר תיאורה את מביעה את דעתך: "קשה למצוא נשים שמתנהגות בצורה "נשית" כגיבורות סרטים."

    וכן כתבת את המילה "נשית" במרכאות, הסתייגת וזה לא היה עיקר הדעה שלך… אבל זה לא משנה את העבודה שמהמאמר שלך משתקפת חשיבה שמקשרת בין נשים לחולשה וכניעה

    • בסופו של דבר, בפני נשים בנות זמנה של סנסה (או מרידה) לא ממש עמדו הרבה ברירות אחרות. נשים חייבות היו להיות כנועות, אחרת יענישו אותן על זה. פיזית, קשה.
      סנסה משחקת על פי כללי התקופה, היא אישה כמו שאישה של ימי הביניים חונכה להיות. היא עברה את ההסללה הזו, ואנחנו כקוראים בזים לה על זה.
      אני רק מאירה את המחסור בדמויות נשיות שלא מנסות להתנהג בצורה אובר מאצ'ואיסטית. אני לא אומרת שזו נשיות נכונה (מה זו נשיות נכונה, למען השם?)ֿ, אלא שזו הנשיות הנורמטיביות, זו שהוסללנו אליה ותורבתנו אליה, וזו שאנחנו נענשות עליה, מאחר והיא לא מספיק מעניינת.

  7. עגבניות ירוקות מטוגנות, מגנוליות מפלדה, ילדות קריירה אלו סרטים שמצליחים/הצליחו לעשות את זה קצת אחרת, להציג נשים מגוונות ועדין להצליח, לא?

      • מה ייחשב בעינייך הצלחה לסרט עם דמות נשית חזקה? שהוא יהווה אלטרנטיבה לסרטי פעולה? הרי זה בהכרח יחזיר אותו למשבצת שממנה מנסים לצאת. כל הסרטים שציינה אורלי היו סרטים שנחלו הצלחה קופתית גדולה, בתחומים אחרים.

  8. הזכרת לי את הסרט הנפלא "חיוך של מונה ליזה", שעוסק בדיוק בציפיות החברתיות, נשיות ופמיניזם.

  9. פוסט מצוין. ועכשיו ספוילרים לשיר של אש ושל קרח:

    אני הרגשתי שבספר הראשון מרטין התאמץ לגרום לקורא לשנוא את סאנסה ולאהוב את אריה. הקורא אמור לעודד את הטומבוי המרדנית ולבוז לילדה התמימה שחושבת שהעולם מתנהל כמו בשירים. אבל אז סאנסה נאלצת להתפקח בצורה מאוד אכזרית והופכת לדמות הרבה יותר מעניינת. היא הדמות האהובה עלי בספר, ומצער אותי לראות שהפאנדום שופט אותה כל כך לחומרה בגלל שהיא "גירלי גירל". כמובן שאף אחד לא חייב לאהוב את סאנסה, אבל כשכל הזמן מאשימים אותה במוות של נד ומתעלמים מכך שנד כבר סיפר לסרסיי קודם את כל התוכניות שלו (ובניגוד לילדה בת 11 שגדלה בסביבה מגוננת הוא אדם בוגר שכבר אמור לדעת איך העולם עובד) – כנראה שיש כאן משהו מעבר.

    קייטלין סובלת עוד יותר מהשנאה לדמויות נשיות "נורמטיביות". אני חושבת שהיא הדמות השנואה ביותר בפאנדום. ג'יימי זורק ילד בן 7 מחלון? הוא כזה מגניב! קייטלין אמרה משהו מגעיל לג'ון בזמן שהבן שלה גסס? כלבה מגעילה!

  10. ברשותכן/ם אשאיר לרגע את שיר של אש ושל קרח בצד ואתייחס לאמיצה.
    בסרט מוצגות לנו שתי דמויות מרכזיות מרידה, הטום-בויית וה"גברית" ואמה, הליידי הפועלת כמצופה ממנה על-ידי החברה.
    במחצית הראשונה של הסרט התנהגותה של מרידה "שלא כמצופה ממנה" ועזות מצחה "לשנות את גורלה" כאישה גורמת לצרה שהיא קו העלילה המרכזי ומאיימות להחריב את הממלכה.
    במחצית השנייה של הסרט, בשבירת המוסכמת עדיין ובשימוש בתכונות נשיות היא פותרת את הבעיה ומחזירה את השלום על כינו.
    על אף שבמחצית הראשונה מציגים בפנינו את יכולותיה בחץ וקשת, טיפוס ורכיבה, אין אלו התכונות שעוזרות לה "להציל את המצב" אלא דווקא תכונותיה הכביכול "נשיות".
    תרומתה של אמה ל"ניצחון" היא בהפגנת גמישות, הבנה, התפשרות ולבסוף הגנה חסרת פשרות על ילדתה, הצד הכי נשי של אלימות, לפי התפיסות החברתיות השגורות.

    אאלץ שלא להסכים לא עם המפגינות ולא איתך, הגיבורה משפרת את חייה וניצלת מהמצב אליו נולדה בכך שהיא יוצאת כנגד המוסכמות החברתיות ובד-בבד הסרט "מרשה" לה לבחור תכונות גבריות אך מפאר את תכונותיה הנשיות כתכונות הגיבור.
    הסרט הזה הוא פמיניזם בהתגלמותו, כן ירבו.

  11. הדבר היחיד שנאמר בכתבה הזו היא העניין של התעשייה המפגרת של הסרטים ושנשים צריכות להיות מה שבא להן, אבל אין פה שום דבר לגבי למה הצגה כזו בסדר או לא, איך לשלב נשים בתסריטים (הרי אנחנו רגילים לסרטי גברים) או בכלל למה שנשים יתנהגו איך שבא להן על המסך ולגברים נשארים בתפקידים קבועים.

  12. חוץ מהעובדה שמדוע אני אמור להתעניין או לאהוב דמות של סנסה? זו דמות יבשה, קבועה וכנועה למוסכמות חברתיות, מה שאף אחד לא אוהב לראות בסרטים.

  13. אני תוהה אם אחת הסיבות לחוסר החיבה לסאנסה היא שיש נטייה מראש להסתכל באופן ביקורתי על דמות נשית בתפקידים נשיים "מסורתיים".
    זה מצטרף למה שנכתב שקשה למצוא נשים שמתנהגות בצורה "נשית" כגיבורות סרטים. הנטייה הזו עשויה לגרום לצופה לשפוט לחומרה מישהי כזו ולטובה דמות נשית שלכאורה מנפצת סטריאוטיפים נשיים.
    מדובר כאן בעצם בהשטחה של התפיסה שיש להציג נשים שעושות הכל וצמצומה לשני ארכיטיפים: המסורתי ("סאנסה"), שנחשב אוטומטית שלילי ופרימיטיבי וזה שלכאורה פורץ גבולות\פמיניסטי\נועז ("אריה"). התמקדות במאפיינים "חיצוניים" במקום בתוכן.

  14. פינגבאק: מירי, אני אוהבת אותך « m0rebutter

  15. פינגבאק: סוכר, תבלינים, וכל דבר נעים- איך מלמדים אותנו לשנוא בנות « m0rebutter

  16. פינגבאק: האומץ והחופש של חסרות הברירה « m0rebutter

  17. קודם כל הצהרה: לא ראיתי את 'משחקי הכס'.

    ובעצם עוד הצהרה: אני ממש לא אוהב את ההבדלה בין תכונות נשיות לתכונות גבריות. זה פוגע לי באקזיסטציאליזם.

    אני חושב שבהרבה מקרים ישנה באמת הדיכוטומיה הפסולה שאת מתארת בין שני 'פני' האישה, אבל אני חושב שזה ממש לא המשקפיים הנכונות לראות בהן את 'אמיצה'.
    העיסוק העיקרי מבחינתי בסרט המקסים הזה הוא מסורת – הצורה שבה משמרים אותה, הצורה שבה מורדים בה, והצורה שבה שתי הדברים האלו משתלבים לאחד (כמסורת של התחדשות – רעיון מאוד יהודי דרך אגב). אני אגיד את הברור מאליו – בתוך התהליך ה'יציאה בשאלה' של מרדה יש משקל גדול לתפקיד המגדרי שמיועד לה. היא באופן ברור לא מתאימה לתפקיד של אישה צייתנית. אבא שלה, למען ההשוואה, מרגיש מאוד בנוח בתוך התפקיד המגדרי שלו. הוא מיליטנטי כלפי חוץ, גם כשהוא אדם מאוד חם וחביב בבית. אפילו לאימא שלה יש הירהורי כפירה בתבנית החיים שהיא ירשה (היא נזכרת איך היא בעצם לא כל כך רצתה להתחתן עם המלך). זה האופי של התפקידים המגדריים – הם כובלים את שני המינים, אבל לרוב פחות מורגשים ככובלים אצל הזכרים. הפריצה של מרדה היא פריצה מתוך התפקיד שלה, על כל ההגבלות שלו. זו ממש לא תנועה אל הזכריות הסטריאוטיפית. היא משחררת את השיער שלה מתוך החיג'אב הכחול. היא רוכבת על הסוס ונהנית מהטבע. אלו תנועות אל עבר חירות ולא אל עבר בוצ'יות.

    אני חושב שהסרט יותר מתקשר ל"תנועה לשיחרור האישה" מאשר לתיאוריה הקווירית. מצד שני, אני לא חושב שהוא משחק אל תוך הדיכוטומיה הבנאלית המוכרת של קדושה-קדשה או אחת מהוריאציות שלו.

    ואולי צריך לראות את הפן הפמיניסטי של הסרט בתוך מסגרת גדולה יותר של התעסקות ביחס אל מסורת. מרדה אולי יוצאת מהתפקיד המגדרי שלה אבל זה לא כדי לתפוס תפקיד מוכן-מראש אחר, והיא חייבת לצאת ממנו לאו דווקא בגלל שיש משהו דפוק בלהיות אישה 'לפי הספר', אלא בגלל שלה זה פשוט ממש ממש לא מתאים.

    בעצם גם הסרט מדבר על היחודיות של ההחלטה שלה. היא נענשה כי היא ניסתה לשנות את אימא שלה. בסופו של דבר היא הייתה צריכה את הברכה של אימא שלה, אבל לשנות אותה מתוך תפיסה שהיא מסורתית ולפיכך טועה בהכל – זה הוכיח את עצמו כשגוי כמו הניסיון של מורדו (מישהו שם לב לכמה שהשמות שלהם דומים?) למרוד במסורת ע"י התעלות עליה.

    ככה הסרט מציג את המסורתיות כבחירה אישית, וגם אומר לילדות: זה לא שזה רע להיות ילדה כזו או ילדה כזו, אלא פשוט שאתן צריכות לסלול את הדרך שלכן בחיים ועדיין לכבד את ההורים.

    סליחה שיצא ארוך… משום מה לא הצלחתי לכתוב תגובה קצרה הפעם…

    • קדושה קדשה? לא, אבל זה כן סרט סופר ליברלי. הפרשנות שלך מעניינת וכנראה גם נכונה, אבל לי מאד הפריע הרעיון שעל מנת להרוויח חופש מיני ופיזי חייבים לנהוג כגבר. זה לא רק אמיצה, זו סדרה שלמה של דמויות שכדי שיגיע להן חופש או חיבה, עליהן להיות גבריות. זה מוציא אותי מדעתי.

  18. השנאה לסנסה מוצדקת לחלוטין. היא משעממת, ועושה כל מה שאומרים לה. כאישה או כגבר, זה איפיון משעמם לדמות (הדמות, כדמות שמשרתת את העלילה, טובה – אבל כדמות להתחבר אליה, משעממת). לאריה, לפחות, מתנגדת למה שאומרים לה – אבל גם היא די משעממת, כי היא בדרך כלל סתם מתנגדת ואין בה יותר מדי תחכום.
    אני מסכים עם רוב מה שכתבת, אבל.

      • תשובה טובה, אבל לדעתי יש הבדל. הדמויות של בראן, סנסה ואריה לא מתחוכמות, כמו שאמרתי; אבל אני מניח שהסיבה שאני רוצה לשנוא את סנסה ואריה כי הן כועסות על כל מי שלא תופס את תפיסת העולם שלהן. שתיהן נורא תופסות מעצמן, אבל הן סתם ילדות קטנות. בראן פשוט חמוד, harmless כזה. אני לא מת עליו, אבל תמיד יצא לך לקרוא על דברים ממש מגניבים כשמראים את נקודת המבט שלו, אז למי אכפת. אני פשוט לא שונא אותו כי הוא לא יוצא נגד כלום.

  19. פינגבאק: רואות עולם « האחות הגדולה

  20. אריה סטארק… האם היא לא דמות שמפתחת תאוות רצח פתולוגית ושואפת להיות רוצחת שכירה? בספר הראשון (או ליתר דיוק בעונה הראשונה של הסידרה) היא מתחבבת על הצופה בין היתר משום שהיא יוצאת נגד ג'ופרי הביריון הסאדיסטי ולא מכסה על האמת כדי לא לעצבן אנשים. אח"כ משום שהיא משחררת את ג'אקן. אבל ככל שזה מתקדם… לא יודע, נראית יותר כמו נשמה תועה שמחפשת מקלט באלימות.

    ובאשר לסאנסה, הסידרה לפחות גורמת לך להעריך אותה על הסיבולת שלה, וגם מפיו של טייריון לאניסטר היא מקבלת מחמאה די מרשימה (ונבואית?)

  21. מאיה שלום
    מצד אחד, הנה אנקדוטה שממחישה את טענתך. שוחחתי עם בני (בן 3.5) על הסרט והוא שחזר את הסצנה הבאה: "האמא הלבישה את הנסיכה כמו מלכה ואמרה לה להסתובב והיא לא הצליחה". שאלתי: "מה אתה חושב שהיא הרגישה?" תשובה: שהיא לא רוצה להיות מלכה". "אז מה היא רוצה להיות?" והנה התשובה הברורה "מלך!".
    אגב, בסרט ההשלמה של הסיפור כרוכה בכניסה של הבת למלאכה נשית מובהקת כמו תפירה ורקמה.
    מצד שני, קשה לי עם החלוקה שאת רואה כאן הן עקרונית והן ביחס לסרט. בעיני בחינוך של בנים ובנות נכון לדבר על גבוה (בסרט: אומץ, הקרבה למען המשפחה שיתוף פעולה עם ההורים) ונמוך (בסרט: כניעות או חוסר תקשורת ואלימות וכן שתיה לשוכרה אלימות ועיסוק מופרז ביופי ונימוסים). ובאותה מידה בחיים האמיתים נכון לחנך את הבנים והבנות שעיסוק בקוסמטיקה או בצפייה בכדורגל שייכים לתחום הנמוך. כלומר, אני לא רוצה שהנשים ישבו בבוץ, ואחנך לכך את בתי, ואני רוצה להזכיר לגברים שהם יושבים בבוץ וכדאי להם לצאת ממנו, ואחנך לכך את בני. כל זאת, בנפרד מהצורך להרבות את הכבוד החברתי לתפקידים "נשיים" שבעיני אינם ישיבה בבוץ (למשל: גידול ילדים) וצריכים להיות נחלתם של גברים ונשים באותה המידה.
    אשמח לשמוע את דעתך

  22. אני לא קראתי תספרים רק ראיתי את הסדרת טלויזיה של משחקי הכס אז אני לא יכולה להביע דעה לגביי הדמויות כפי שהן בספר, אבל בהתחשב בסדרה אני ממש לא מסכימה עם הביקורת שלך. הסיבה שאוהבים את אריה, מבחינתי, זה לא כי היא גברית, אלא כי היא לוחמנית. יש טובים ויש רעים, ואריה נלחמת ברעים. לא מסובך. הסיבה ששונאים את סנסה היא כי היא התחילה את הסדרה כמאוד מתנשאת ומפונקת ועם כל מה שעבר עליה, צרות העין שלה כלפיי משרתים וכו לעולם לא באמת משתנה. הבעיה שלי עם המאמר הזה היא התאוריה שהסיבה שאוהבים את אריה היא בגלל התכונות הגבריות שלה. קודם כל, מי החליט שלהיות אישה לוחמנית זה תכונה גברית? אני מעריצה של דמויות לוחמניות בסרטים סדרות ומשחקים כבר שנים ומעולם לא חשבתי על הנשים האלה כגבריות. להגיד ש"לוחמנות" היא תכונה גברית במאמר פמיניסטי מתמיהה אותי. זה בדיוק הגישה שבה פמיניסטיות נלחמות כבר שנים.
    אחד הדברים האהובים עליי במשחקי הכס זה שהם מציגים מגוון אדיר של דמויות נשיות מכל הסוגים, ואני לא חושבת שאוהבים או שונאים אותן בגלל שהן גבריות יותר או פחות. האם אוהבים את קיתלין סטארק כי היא גברית?? או את דנריס? ממש לא. הביקורת שלך כל כך צורמת לי מפני שבחרת להביא כדוגמא דווקא סדרה נדירה כמו משחקי הכס, בה יש מגוון עצום של נשים חזקות כשלכל אחת אישיות משל עצמה. זה נכון שברוב הסרטים והסדרות דמויות הנשים חסרות עומק ומגוון, והן רק שם כדי שלגבר יהיה את מי להציל/במי להתאהב/ממי לפחד שתנדנד לו. אבל משחקי הכס זה ממש לא דוגמא לזה.

    • הנושא אינו משחקי הכס, אלא התופעה בה נשים חזקות ונושאות נשק (דהיינו, מתפקדות כגברים בחברה פרה-מודרנית) נתפסות אוטומטית כטובות ואהודות יותר מנשים שאשכרה התנהגו כפי שנשים פרה מודרניות הוסללו להתנהג. זו שנאת נשים שמתנהגות כמו נשים. באותה המידה את יכולה לשנוא קורבנות אונס שהיו מנומסות, החליקו על הטרדות קודמות של האנס ובאופן כללי היו נחמדות, כפי שמחנכים אותנו להיות. באותה מידה את יכולה לשנוא כל אישה שמתנהגת כפי שאומרים לה, ולאהוד רק נשים שמאמצות פרפורמנס גברי- מטרידים אותך? אונסים אותך? תני לו בעיטה! סטירה! בשום פנים ואופן אל תקפאי! זה לא גברי- אה, כלומר, זה לא אפקטיבי!
      לשנוא את סנסה כי היא מפונקת (איפה מראים שהיא מפונקת?) או כי היא כנועה (זה מה שנדרש מנשים באותה תקופה, במיוחד נשים צעירות וגבוהות מעמד) זה לשנוא נשים על מה שחינכו אותן להיות. שימי לב, את לא מבקרת את החינוך שהיא קיבלה, את מבקרת אותה עצמה, כאילו התכונות האלו הן משהו שנובע מתוכה, ולא החינוך שלה.

      המאבק הפמיניסטי עוסק בשוויון זכויות, שכר, הזכות למרחב הציבורי, ביטחון ועוד. חלק מהעוד הזה כולל גם דיקונסטרוקציה (פירוק) של מוסכמות תרבותיות מובנות מאליהן (כמו למשל שחוזק מגיע רק מאחיזת נשק והתנהגות אלימה) ונסיון למצוא את הקול הנשי בתוך זה. זו אינה טענה מהותנית, אלא אחת הנסמכת על תפקידי מגדר מסורתיים שאף שעורערו, לא פורקו לחלוטין. הפמיניזם הליברלי שאת מדברת עליו אכן היה צולב אותי על מאמר כזה, אבל בעיקר כי פמיניסטיות ליברליות שאפו להיות שוות לגברים בשכר ובתפיסת היכולות. הן שאפו להכנס לכל תחום בו גברים עוסקים בשכר שווה, ולא חשבו לרגע שיתכן וחלק מהתחומים הללו אינם טובים, ראויים או יוקרתיים יותר מאחרים רק משום שגברים עוסקים בהם, למשל העיסוק באלימות מסחרית ולאומית. באותו הזמן נשים שמו לב לכך שתחומים מקצועיים עליהן הן משתלטות יורדים ביוקרתם- עובדות סוציאליות, מורות, ספרניות- כל תחום בו מתגבש רוב נשי הופך לתחום פסול, נמוך, לא יוקרתי, והעובדות בתחום מתוגמלות בהתאם. הפתרון אינו איך להחזיר גברים לתחומים האלו כדי להחזיר יוקרה, אלא לשרש את עצם התפיסה שאסוציאציה של נשים לתחום כלשהו היא אות קין, בושה, ושאישה זה דבר מטומטם וטיפשי, מגבלה שצריך להתגבר עליה.
      כשאני כותבת בזכות סנסה ונגד מרידה ואריה, אני מגנה על נשים שלא יודעות לקפוץ דרך חישוקים כדי להדמות יותר לגבר, לעסוק בפרפורמנס גברי, מקצוע גברי. אני מגינה על גננות ומורות, על עובדות סוציאליות, על מזכירות, על מלצריות- על כל אלו העוסקות בתחומים עם רוב נשי, תחומים שנחשבים בזויים בגלל הרוב הנשי. להיות אישה זה לא בושה. זה לא מביך, זו לא מגבלה שצריך להתגבר עליה עם חרב. זה מה שזה. תעריכי את האמהות הקדומות והמוגבלות שלך שעשו את מיטב יכולתן עם אפס יכולת התמרון שניתנה להן.

  23. אני תמיד חשבתי שאהדה / שנאה לדמויות בספר (או בסדרה, או בסרט "אמיצה") לאו דווקא נובעת משיפוט אלא מהזדהות יתר. כלומר הצופה / קורא מזדהה עם דמויות ראשיות, וההזדהות מעוררת שנאה או אהבה לפי איך שהצופה שופט/ת את עצמו/ה.
    מה שאני מנסה לומר זה שאנשים שונאים את סנסה כי הפאסיביות שלה גורמת להם להרגיש לא נוח – כמו שאנשים מאשימים קורבנות אונס כי הם לא נלחמו מספיק. כלומר המאשים רוצה להאמין שהוא / היא כן היו נלחמים באותה סיטואציה, כי חוסר אונים זה דבר שנורא קשה לקבל לגבי עצמך, ולכן הפתרון הוא האשמה – אין באמת חוסר אונים אלא יש חוסר רצון.

  24. סדרת הספרים (והסרטים) של גברת מארפל מתארת גיבורה נשית (ומבוגרת) שמתנהגת פחות או יותר כמו שאת מבקשת. חוץ מזה, פוסט מצוין.

  25. מאיה, אני רוצה להקדים ולומר שאני מוקירה את הבלוג עד מאוד.

    ועכשיו הביקורת הקטלנית.
    סתם, היא לא קטלנית. אבל יש מצב שהיא ביקורת. זה פשוט העלה אצלי המון דברים וצורך לשתף במחשבות. כשאני קוראת פוסטים שלך על איך נשים שמשתפות פעולה עם הנשיות המוכתבת נדפקות, אז (א) לבי מתמלא הכרת תודה. העסק עם הסטנדרט הכפול הוא אבחנה מטרידה וחשובה שצריך להביא למודעות (נגיד, למודעות שלי, איפה שזה לא תמיד היה מנוסח בצורה ברורה), אבל (ב) מפריעות לי טענות לגבי אי-ההידפקות של הנשים שלא משתפות פעולה. מהחוויה שלי, זה בכלל לא נכון. הנס המופלא הוא שיש מספיק דפקה לכולן. החברה לא מעריצה אותן. היא מרבה לבקר ולנסות לשנות אותן. היא הרבה פעמים מתייחסת אליהן פיכסה. כי בכל זאת, הן בנות, וזה דבר נחות להיות.

    אגב, בנים שמתנהגים כמו בנות נמצאים בצרות אפילו יותר גדולות (בדיוק בגלל שבנות זה דבר נחות בעיני החברה), אבל כרגע זה לא הנושא כי צריך להספיק עוד דברים השבוע חוץ מלכתוב את התגובה הזו.

    גם אמרת בעצמך (בפוסט אחר, נראה לי) שיש לחץ להיות גירלי, ונשמע שבתור ילדה כבר קלטת שיש מחיר להתנגדות ללחץ הזה. אני רוצה לדבר עכשיו על המחיר, כי אני מרגישה כאילו לא שמעת עליו עדיין מיד ראשונה ואת לא לגמרי מכירה בו או מבינה אותו. לפחות ככה נשמע מדברים שאת כותבת.

    אני לא רוצה להיכנס למקום יותר מדי אישי, אבל כן להבהיר משהו. בילדות מאוד הרתיע אותי "להיות בת" מסיבה שהיא גם מאוד כללית וגם מאוד ספציפית: הרגשתי שלהיות בת זה דבר שקשור למין ושזה משפיל ומסוכן. ואני מדברת על גיל גן. זה מסר שקיבלתי מאיך שהעולם מסביב מדבר ומתנהל. להיות בן זה לא מיני ולהיות בת זה כן. זה הכביד עליי מאוד. עד היום אני מרגישה ככה ועד היום אני לא חיה עם זה בשלום.

    אוקיי, עכשיו נעבור למקום האישי במידה הנכונה.

    ראיתי את הסדרה ולא קראתי את הספרים, ואני רוצה להתייחס לקשר בין אריה למציאות. שאין הרבה ממנו. זו ספרות פנטזיה. הלכו שם אל מעבר למציאות, גם באישיות של הדמויות. וזה עניין קריטי. אני מסכימה שאריה היא דמות אהובה. אבל זה לא שהחברה אוהבת בחורות כאלה. היא לא יכולה לאהוב את הילדות, הנערות והנשים "האלה", כי הן לא קיימות. החברה עצמה מונעת מהן להיווצר. התכונה הכי בולטת של אריה, בעיניי, היא הביטחון שלה בדרך שלה ובמי שהיא, העמידה האיתנה שלה מול הציפיות של החברה והמשפחה. היא התגלמות העצמאות. היא לא מרוסנת על ידי שום גורם חיצוני. אבל בחברה כל הזמן מרסנים, כי זה חלק ממה שחברות עושות. בפרט את הבנות. מאוד. אי אפשר להתחמק מזה. וכשמישהי מתחמקת, זה לא מתקבל טוב.

    מרדנות היא דבר מעניין לספר עליו. בסיפור אנחנו מזדהים עם המורד כי הוא חלוץ ומנהיג ומיוחד וחזק ומצליח. במציאות, מרדנות זה, את יודעת, להיות הלוזר הזה שמנסה ללכת נגד הרוב, בעיקר כי אין לו הרבה ברירה, ומן הסתם זה לא הולך לו, כי נו באמת, מה חשבת לעצמך. במציאות הרוב קובע. הרוב דורך על מי שמתנגד. לכן 15 שנים אחר כך את מספרת ששיחקת את המשחק של "להיות בת" כדי להתגונן. כי הייתה לך הרגשה שיש מפני מה. [בטח גם הבנים עושים את זה, אגב. אבל אותם זה מביא בבגרותם לסבול מדפיקויות שפחות כואבות להם ויותר כואבות לזולתם, בעיקר כי הם מחונכים לא להיות מודעים לרגשות. אולי זה תמצות אכזרי של הגבריות, אבל אני באמת לא יכולה להיכנס לזה עכשיו יותר לעומק.] ההליכה נגד הרוב לא הולכת חלק במציאות. את לא יכולה ללכת נגד כל המוסכמות סתם ככה. את באמת חייבת לקחת איתך חרב ולהיות במנוסה מתמדת רק כדי שלא ידפקו אותך ואת הזאבה שלך כמו שדפקו את אחותך ואת הזאבה שלה. ואם את באמת רוצה לעשות דברים רציניים בעולם, אז כבר לא מספיק חרב: צריך דרקונים וצבא.

    להיות שונה זה דבר שמושך יחס שלילי בילדות, כשאתה לא יכול לבחור את הסביבה שלך, וזה דבר שיכול למשוך יחס חיובי מאוד בבגרות, כשאתה כן יכול לבחור וכשאנשים כבר נוטים להיות פחות עסוקים ב"להיות בסדר" וכבר אין סנקציות חברתיות. אבל ילדים חיים בחברה של ילדים, וילדים שיש בהם שונות גדולה ובולטת חיים די לבד. ילדים שיש בהם משהו שמושך יחס שלילי בדרך כלל לא מקבלים תמיכה מאף אחד. לפעמים מהמשפחה. לפעמים לא.

    לילדה כזאת אין חרב. לרוב גם אין לה כל כך הרבה ביטחון עצמי אחרי כל היחס שהשלילי שהיא סופגת. היא בעיקר מרגישה שהיא שונה, ושככה זה, ושעל שונות חוטפים חרא. בחיים, ילדה כזאת הולכת כל יום לבצפר, איפה שגם הבנים וגם הבנות וגם המורים מכסחים אותה על זה שהיא לא שייכת לאף אחת מהקבוצות. יש את המחיר שמשלמים על הניסיון להתקבל ויש את המחיר של לא להתקבל. לדעתי שניהם חרא ואני לא רוצה לעשות תחרות מה הכי גרוע. אני רק רוצה שיהיה ברור שלא לעבור את ההסללה פירושו להתנגד לה אקטיבית כל הזמן. לסרב לתכתיבים פירושו להיות במאבק. לדעתי היתרון היחיד של הטומבויז זה שהן רגילות להיות במאבק, כי הן הבינו מוקדם יותר שהמשחק לא הוגן. מכריחים אותך להיות בקבוצה החלשה. בתור ילדה את יכולה לנסות לטעון שאת בעצם ילד ולכן זכותך להיות בקבוצה החזקה. זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן. בתור ילדה, אף אחד לא מוכן לקבל אותך לקבוצה החזקה. את כל הזמן צריכה להוכיח את עצמך. ואת בעיקר פשוט… פשוט שונה. אף אחד לא יודע איך לאכול אותך. כמעט אף אחד לא מסוגל להתייחס אלייך בצורה חיובית. וקשה לגדול להיות אדם אסרטיבי אחרי שמגיל צעיר אומרים לך שאת לא בסדר ומנסים לכוון ולמשטר אותך אחרת. המבוגרים מאשימים אותך בבעיות החברתיות שלך: אולי תתלבשי יותר צמוד, אולי קצת איפור? וזו פשוט הדרך שלהם לנסות לעזור.

    הדבר הנערץ באריה זה כמה אין לה שמץ של ספק. היא בטוחה בדרך שלה. אבל אני לא חושבת שילדה שמגלה תכונות כאלה במציאות מתקבלת בצורה חיובית. המבוגרים עשויים לומר לה, מה נראה לך שאת עושה, זה מביך, מה השכנים יגידו. בחברת הילדים היא תוכל להתקבל בצורה חיובית רק אם בו זמנית יש לה הרבה קסם אישי — כלומר, אם היא מאוד נחמדה ומאוד יפה כמו שילדה צריכה להיות — ואחרת היא לא תוכל להתקבל בה בתור שום דבר.

    קיצר, זאת ההשקפה שלי על חלק מהנושאים שעלו פה. וכנראה גם על כאלה שלא עלו. לי היה מעניין לכתוב. אני מקווה שהיה לך מעניין לקרוא. ביי.

    • הי הגר
      וואו, סחתיין על ההשקעה, בתור התחלה. הפוסט הזה כבר רחוק ממני מרחק כמה חודשים, ולכן אני מתקשה לענות לך קונקרטית, אבל עקרונית- כן, אין ספק שבעולם האמיתי לבנות שמתנהגות כמו בנים הרבה יותר קשה מאלו שבוחרות ללכת בדרך "הנכונה".
      בעולם הפרוזה והסרטים, עם זאת, קשה להיות אישה נשית. לצערי הפוסט בו מדברת תסריטאית על מבחן בכדל ולמה תסרטיאים מחונכים שלא לכתוב תסריטים שעוברים אותו כרגע לא זמין לי, אבל בקצרה- בנות שמתנהגות כמו בנות לא מושכות קהל, ולא זוכות לאהדה פילמוגרפית, כי הן לא מעניינות מספיק. מפיקי הסרטים משוכנעים, ברגע שהם רואים תסריט בו שתי בנות מדברות זו עם זו על משהו שאינו הגיבור הראשי או גבר, שתוכן השיחה לא מעניין ולא יעניין את הקהל.
      התגובה שלך ראוי להתייחסות יותר מעמיקה שאינה באחת בלילה, ולפיכך- טו בי קונטיניוד 🙂

כתוב תגובה לmaya koy לבטל