מה היא דיכוטומיית אריה-סנסה, ולמה "אמיצה" של פיקסאר נופלת לתוכה?

לאחרונה עלו שני סרטים לאקרנים שהעלו בי שאלות על מגדר, גבולות ואפשרויות- "אמיצה" של פיקסאר ו"המשגיחים" הישראלי. על מנת להמנע מהתשת הקורא, אפרסם את הביקורת על המשגיחים בפוסט נפרד.

ב"אמיצה" של פיקסאר הגיבורה, מרידה, היא נסיכה סקוטית ימי ביניימית ששונאת לרקום, לדקלם ולשיר, ומעדיפה רכיבה, טיפוס וירי בחץ וקשת.  על הנסיכה, בהתאם לתקופה, כופים אירוסין לאחד מבני הלורדים מהבתים השכנים. היא מתמרדת, מביכה את כל המסובים ובראשם אמא שלה, יוצרת קרע בין השתיים שיתאחה רק בסוף הסרט, כשתסכים מרידה להיות דומה יותר לאמא שלה (ואמה תסכים להיות יותר דומה לה).

הרשת הפמיניסטית האמריקאית געשה בסוף השבוע שלאחר יציאת הסרט. הוא הואשם ב"הענשת" הגיבורה שלא מצייתת לכללי המגדר שלה, ובהדהוד רטוריקה שמרנית ידועה, לפיה שחרור הנשים וערעור חלוקת התפקידים מביאה אסון על החברה- אמהות חד הוריות, פשיעה, זנות ועוד.

נכון ככל שזה יהיה במקרים אחרים, במקרה של "אמיצה" הביקורת הזו תקפה הרבה פחות, מאחר וערעור תפקידי המגדר משחק בפועל תפקיד מינורי בהבאת הצרות והקושי לעלילה. חוסר צייתנות ואי מתן כבוד לאם הוא גורם מרכזי הרבה יותר בנרטיב. הסרט אינו נטול פגמים, ואל העיקרי שבהם אתייחס בפסקה הבאה, אולם ראוי לומר גם כמה נקודות חיוביות בהקשר לאמיצה. סרטי פיקסאר מיועדים לילדים, ולפיכך הביקורת הפמיניסטית הקלאסית על היעדר מודלים נשיים לילדות מקבלת כאן מענה הולם. בנות אכן יכולות לראות במרידה מודל חיקוי לגיטימי- היא נותרת רווקה בסוף הסרט, היא לוקחת יוזמה, היא חזקה ואמיצה. מערכת היחסים העיקרית סביבה נטווית העלילה היא מערכת יחסים בין אם ובת, ולא אחת רומנטית, ולפיכך הסרט לא מאלץ התבגרות מזורזת של ילדות המחפשות מגיל צעיר "נסיך".  הסרט עובר את מבחן בכדל, אף שלא ברמה המסחררת שסרט הסובב סביב נשים אמור היה לעשות. בסופו של דבר לשלוש נשים בסרט בלבד יש שם (מרידה, אמא שלה, המשרתת), לעומת לפחות עשרה גברים. אבל שוב, לסרט יש מעלות. הוא מעודד לקיחת יוזמה ופתירת סכסוכים בצורה "נשית" (דהיינו, בצורה השוברת את הכללים הקיימים באופן לא אלים ומנסה להגיע לפשרה בין צדדים ניציים), ומבחינת ייצוגי תפקידי המגדר מציג את התמונה המעודדת ביותר שראיתי בסרטי ילדים מעולם (אולי פרט ל- ותקנו אותי אם אני טועה- הנסיכה והצפרדע של דיסני, עוד סרט שמציב מטרה שאינה חתונה בפני הגיבורה שלו).

עם זאת, הסרט כן נופל למה שאני הייתי רוצה לקרוא לו 'דיכוטומיית סנסה-אריה". סנסה ואריה הן, למי שלא יודע שתי בנותיו של נד סטארק ושתי דמויות מרכזיות באפוס הספרותי "שיר של אש וקרח" (או סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס").  אריה וסנסה שונות מאד זו מזו. אף אחת מהן לא רעה בצורה ברורה (לפחות בהתחלה), אולם נטיית הלב של הצופה/ קורא היא כמעט תמיד לאהוד את אריה, ולשנוא את סנסה. זאת מכיוון שאריה הרבה, הרבה, הרבה יותר גברית מסנסה.

דיכוטומיית סנסה אריה

אריה, בדומה למרידה, היא טום בוי מרדנית שמתחלחלת מהמחשבה על נישואין או על להיות ליידי. היא רוצה להיות אבירה, לרכב על סוס, לנופף בחרב ולחסל אויבים. קשה לא לאהוב את אריה- הלב יוצא אליה מאחר ואסור לה לעשות מה שהיא באמת מעוניינת לעשות ובמקום זאת נאלצת לעסוק בפעולות משעממות כרקמה. פעולות מסרסות, פעולות שאף גבר לעולם לא יעשה.

אריה. לא "נשית"

סנסה, לעומת אחותה, היא ליידי. היא חונכה להיות מנומסת וכנועה, היא נמשכת לבנים (לעומת אחותה שטרם הגיעה לגיל ההתבגרות) ומבטאת את המשיכה הזו, היא רוקמת, היא מטופחת ויפה, והיא שואפת להתחתן עם מי שההורים שלה יסדרו לה. היא נכנעת לגמרי לנורמות החברתיות של זמנה ומחבקת אותן. את סנסה המעריצים אוהבים לשנוא. את אריה הם אוהבים לאהוב, אפילו שאריה אלימה, חסרת פשרות, ממהרת לשפוט ורצחנית בעוד סנסה רחומה ועדינה. שתיהן חכמות ופיקחות באותה מידה, שתיהן מטפחות רגשות נקם, כעס, חיבה ומיאוס. ועדיין, אחת אהובה והשניה שנואה.

סנסה. נשית, שנואה.

מרידה דומה לאריה, בעוד אמא של מרידה- זו שמכריחה אותה להתחתן וכועסת על הפרת הנורמות- מזכירה את סנסה. כשפיקסאר החליטו ליצור סרט בכיכובה של גיבורה ממן נקבה, היה ברור שהגיבורה הזו תתנהג כמו גיבור, וכך היא תתחבב על הקהל. לא יעלה על דעת פיקסאר ליצור סרט עם גיבורה שמתנהגת כפי שמצופה ממנה, או אפילו חלילה נהנית מהעיסוקים הללו, והיא עדיין אמיצה, אוהבת וחכמה. אפילו אמא של מרידה, על מנת להתחבב על הצופים, נדרשה בסופו של דבר להראות תכונות אלימות ו"גבריות" של השרדות, אדישות כלפי המראה שלה, ציד ורכיבה.

ברור מי כאן טיפשית

בנקודה זו יש להבהיר- אני בעד הצגת נשים שעושות הכל. אני בעד טום בויז מלוכלכות, אלימות, אמיצות וחזקות שלא שמות פס ומורדות בסביבה שלהן. אני בעד גיוון, ופה מתחילה הבעיה. קשה למצוא נשים שמתנהגות בצורה "נשית" כגיבורות סרטים. עליהן להדמות לגברים כדי להרוויח זמן מסך, ולא פחות חמור- כדי שהן יתוארו בצורה שאינה עושה להן דמוניזציה, דהיינו, מותירות להן עדיין חוזק פנימי, חוכמה, אומץ ואהבה.

ואחדד- כדי שמישהו ירצה לעשות סרט בו יש גיבורה מובהקת, ושאינו קומדיה רומנטית, על הגיבורה להתנהג כמו גיבור, כמו גבר. סתם ככה, כי נשים שעושות דברים נשיים נחשב לשטחי, מטומטם, חלש ולא מעניין. הגבורה הגדולה שבגידול ילדים, נישואין ללא אהבה, ועבודת כפיים מונוטונית ישארו, לכל היותר, בגדר הקדמה להרפתקאה הגדולה בה הגיבורה משילה מעליה את השלשלאות האלו והופכת להיות ציידת ראשים בקנוניה בינלאומית. לא נראה גיבורה שפותרת את הבעיות שלה באמצעות חוכמה. לא נראה מתווכת במצב של בני ערובה, עיתונאית חוקרת, או סתם בלבול בזהות (כמו במזימות בינלאומיות) שמובילים לספירלה של אקשן בו היא עצמה לא יורה כדור אחד. אלו תפקידים בהן נשים יכולות לככב. הן יכולות לעשות את זה ואז במקום ללכת לפאב ולדפוק את הראש, או ללכת למשחק כדורגל עם החברים (פעולות גבריות שלפעמים מלבישים על נשים בתפקידי אקשן), לשבת עם חברה בבית קפה ולדבר. הרמז הקריטי לפענוח התעלומה יכול להיות גם על מפית אצל המניקוריסטית, ולאו דווקא בהוטרז.

אם כבר הזכרנו את מבחן בכדל, שווה להזכיר בהקשר את זה פוסט חשוב שנכתב על ידי תסריטאית הוליוודית בו היא מספרת למה רוב הסרטים נכשלים במבחן בכדל. כשהיא ניסתה לכתוב תסריט שעובר את המבחן, התגובות שקיבלה היו שליליות להפליא. כפי שהמרצה שלה אמר- הקהל לא אוהב לראות שתי נשים מדברות על המסך. הוא מניח מראש שהן מדברות על דברים לא חשובים- שיער, נעליים, רגשות- ומאבד קשב. כל פרט בתסריט חייב לקדם את העלילה, ונשים שמדברות על משהו שאינו גבר (דהיינו, גיבור הסרט) זוהי שיחה שהופכת לדקות מסך מתות. כן, נשים המדברות זו עם זו, מבחינת הקהל, זה טיפשי. לכן נשים שמחזיקות על כתפיהן סרט שלם חייבות להיות בעלות תכונות גבריות מספיק כדי שהקהל לא "יאבד קשב".

רררר, אני גיבור!

נשים לא חייבות להיות מיוצגות ככה. הן לא חייבות להיות מיוצגות בשום צורה אחידה, מאחר ואנחנו לא אחידות. אין טוב ורע כאן- יש נשים כמו מרידה ואריה, ויש נשים כמו סנסה. הרבה מאד נשים כמו סנסה, שאנחנו אוהבים לשנוא על הנשיות הבוטה שלהן. זו מיזוגניה מתוחכמת, המענישה נשים שמתנהגות כפי שלימדו אותן להתנהג, כפי שמצפים מהן, וגם כפי שחלקן אכן אוהבות להתנהג. אנחנו בסדר עם נשים בתפקיד הראשי כל עוד הן לא מתנהגות כמו "נשים", או כל עוד הן עושות את שלהן בקומדיה הרומנטית, ז'אנר שלא "כופה את עצמו" על גברים. המודל היחיד לו יש מקום בתפקיד הראשי בסרטים שאינם קומדיה רומנטית (דהיינו, מכוונים לקהל שאינו כמעט לגמרי נשי) הוא זה של הגיבור, שמתנהג כמו גיבור- אלים, אגרסיבי, לא בוכה אף פעם, אוהב בירה וספורט ולהיות אחד מהחברה. אם יש לו שחלות או אשכים זה פרט שולי.

(מאיה קוי)