מה זו הסכמה?

אזהרת טריגר

בדיונים על מקרה הניצול המיני בחוף בוגרשוב חזרה ועלתה התהייה מפי גברים רבים: "למה את קוראת לזה אונס?". טענו בפני שההתנגדות שלי לסיפור הזה היא פוריטניות מינית, וכי מדובר בחרמנות בריאה, השתובבות סקסית וקבוצתית על החוף שאם לא היה בה אלמנט כפיה, כנראה ולא היתה אונס. אולי ההתנהגות לא היתה נורמטיבית, אבל ממתי התנהגות לא נורמטיבית היא פסולה לכשעצמה?

ניסיתי ולא הצלחתי להסביר למדיינים איתי למה הניצול פה ברור כשמש. הלוגיקה שלי בנושא כשלה כשלון חרוץ (לא שהיא מוצלחת במיוחד מלכתחילה), וברגע שאוזכרו אלמנטים של תיאוריה קווירית (בדבר הדכאנות של הנורמטיביות והסכנה בחדירת המדינה לחיי המין של האזרח) הטיעונים שלי קרסו לחלוטין. כל מה שיכולתי לעשות זה למלמל "אבל זה מרגיש לא נכון".

הבעיה היא כנראה שאני מבינה אותה, או לפחות מרגישה שאני מבינה אותה. אני מבינה את האופן בו היא גירשה עוברי אורח שניסו לחלץ אותה משם, אני מבינה את התוקפנות כלפי אלו שסך הכל ניסו לשמור על כבודה העצמי, ואני מבינה למה זה נראה הגיוני, באותו רגע, לשכב עם חבורת נערים ששונאים אותך ובזים לך.

זו לא חרמנות, לא ככה היא נראית או מרגישה. זה צורך כפייתי ונואש בתשומת לב, בחיזוק חיובי כלשהו. זו אישה שצמאה למבט גברי שאינו מזלזל לחלוטין. היא רגילה לכך שרואים אותה כתמהונית, כמשהו שהוא בהחלט ובפירוש לא אובייקט נחשק או מכובד. ההזדמנות לקבל שבריר של נחשקות, חיזוקים חיוביים, מבט שרואה אותה לרגע, לא כשקופה אלא כאדם שמעוניינים בחברתו. בשביל הרגעים האלו של חום וחיוביות היא מוכנה לעבור הרבה, והיא תלחם עליהם, תלחם על ההזדמנות להאחז בנחשקות הזו לעוד רגע לפני שתזרק חזרה לאלמוניות הדחויה שלה.

אני מבינה אותה, אני מזדהה איתה, וזה עדיין אונס, זו עדיין כפיה, וזה ודאי ניצול של אישה אומללה, שרצתה חום, לא מין. היא הסכימה להתפשר על מין כאמצעי לקבלת חום, אבל המין עצמו לא היה המטרה. זו אינה אישה משוחררת המציגה את המיניות המפותחת שלה באמצע היום, אלא אחת שכלואה בתוך היאוש והשנאה העצמית של עצמה. אני מבינה. הייתי שם.

הייתי בת 16. הייתי דחויה בבית הספר, החבר שלי בזמנו נעדר רוב הזמן, ושם אותי במקום שני. אחרי 11 שנה של התעללות נפשית בבית הייתי חסרת מנגנוני הגנה, חסרת הערכה עצמית. את החיובי קיבלתי מגברים שראו אותי כאובייקט מיני. זו היתה החיוביות שהכרתי, מה שהיה זמין ומה ששם איזה פלסטר זמני על החור העצום והריק במקום בו אמור היה להיות הכוח הפנימי שלי והגאווה.

מה שאני מבינה בשנים האחרונות, ולא הבנתי אז, הוא שדובר היה בניצול, ושהעובדה שאני חסרת הגנות לא אומר שזו הצדקה לניצול. מקרים רבים בעבר שלי מתוייגים מחדש היום כאונס.

גורם אחד שתרם רבות לעובדה שלא תפסתי את המקרים הללו כאונס היא משטרת ישראל. כשהייתי בת 15 הגשתי תלונה על מקרה תקיפה מינית שהתרחש בחדרי. החוקרת סירבה להבין למה לא צרחתי ולמה לא יצאתי מהחדר, ולמה הסכמתי בעצם שיעשו לי דברים שממש לא רציתי שיעשו לי. היא לא הבינה למה ליוויתי אותו אחר כך לתחנת האוטובוס, והיא לא הבינה למה בעצם אני מגדירה את זה כתקיפה. השאלות שלה, הספק שלה, חלחל אלי ונספג. התלונה נסגרה מחוסר עניין לציבור. המקרה הזה היה מבחינתי מקרה בוחן למה שאינו אונס. לפיו הגדרתי וסיווגתי את החוויות שלי אחר כך.

והייתי בת 16. יצאתי לפאב בישוב, הזמנתי ויסקי וישבתי על הבר. גבר יפה תואר וטיפש התחיל לדבר איתי. ההתנהלות שלו היתה ערסוותית, והוא לא היה איש שיחה רגיש או מעניין, אבל הוא היה מספיק יפה כדי שאני אמשיך לדבר איתו בכל זאת. ליתר דיוק, הוא התנהג אלי מספיק יפה כדי שאני אמשיך לדבר איתו. ידעתי לאיפה זה הולך, ובשביל היחס החביב הזה הסכמתי לכיוון שבו זה הולך. הוא הזמין לי צ'ייסרים ושם לי יד על הגב, וזה היה ממש נחמד. פגשתי את החברים שלו אחרי כמה דקות והם הציעו שניסע לבית שלו. הסכמתי, כי ידעתי שהחום הזה בא במחיר. לא חשבתי על זה במושגים האלו באותו רגע, רק ידעתי שככה העולם עובד ושזה מה שמצופה ממני.

נסענו אליו, עם החברים שלו באוטו. עישנתי להם את הסיגריות, והרגשתי קצת כאילו אני מנצלת בחזרה, סוגרת את החשבון בכך שאני גומרת להם את הסיגריות בלי חשבון. עלינו אליו לחדר והתחלנו להתמזמז. מחוץ לחדר החברים שלו התחילו לראות איזה סרט. משהו באיכות גרועה, אני לא זוכרת איזה. התמזמזנו וחשבתי שזה דווקא ממש נחמד, כי הוא גבר יפה, ונהניתי להסתכל עליו. הייתי מאד שיכורה, אז לא שמתי לב לנקודה בה החברים שלו נכנסו לחדר. הם היו שניים. אחד מהם היה סביר, ולשני לא נמשכתי בכלל. את הידיים שלהם הרגשתי עלי פתאום, ואחרי שהתנגדתי אינסטנקטיבית לרגע השתחררתי. המגע שלהם היה נעים. לא מחרמן, אבל נהניתי להרגיש נחשקת, ונהניתי מהחום והחיזוק החיובי שזה נתן. הם דיברו על זה שאני יפה, יפה מספיק כדי לצלם אותי.

רשרושים מהמגירה רמזו על כך שאמצעי מניעה נשלפו, אבל הם העדיפו בלי. והיו כל כך הרבה ידיים מסביבי, ואפילו שרציתי רק אחד מהם, את החום מאחד מהם, שכבתי ונתתי לידיים האלו לרוץ עלי.

מההמשך אני לא זוכרת הרבה. אני זוכרת שמלמלתי שוב ושוב "רק אריק, רק עם אריק", ושזה היה אנאלי, ושזה היה ממש לא נורא כי היה לו זין פצפון. היו שם אקטים אחרים, אני מניחה, ולא זוכרת. היה חשוך וחם והיו כל כך הרבה ידיים.

כשיצאתי מהחדר לקחתי את מה שנשאר מחפיסת הסיגריות על השולחן, ולקחתי כמה לגימות מהויסקי. התלבשתי מהר, ורמזתי על כך שאני רוצה לחזור הביתה. שלושתם נכנסו לאוטו והקפיצו אותי הביתה, ניסו לדבר איתי ואני שתקתי. הם אמרו משהו על זה שיתקשרו אלי שוב, וחזרו על כך שאני יפה, אבל זה כבר לא כל כך עניין אותי. כשירדתי מהאוטו, קרוב לבית, הם צעקו לי משהו קולקטיבית ואני רק רציתי שלא יעירו את אמא שלי בטעות, אז לחשתי להתראות.

חזרתי הביתה והתקלחתי והלכתי לישון. ואטמתי את הפרטים האלו, כי ככה העולם עובד, ולא היה שום דבר פסול במה שהם עשו. אולי אני הייתי לא בסדר, אבל הם היו בסדר גמור. איפשהו בראש אפילו עשיתי צ'ק על חוויית האורגייה. לא סיפרתי לאף אחד, אולי לחברה הטובה (שכבר לא היתה טובה בשלב הזה), שכנראה ולא ממש התייחסה לעניין. זה היה אחד מהסיפורים האלו שאני מספרת, שאף אחד לא יודע איך לאכול. אז התגובה היא פשוט יאוש.

אני מבינה את האישה בחוף בוגרשוב. אני כבר לא שם, בנקודה הזו, אבל אני מבינה את מי שלא יכלה לצאת משם, ולא שופטת אותה. אלא רק את אלו שהתייחסו אליה כמו צינור נרגילה, כלי בחוויה הגברית המגבשת שלהם. קצת אחרי ששמעתי את הסיפור הזה וניתחתי אותו בכלים הפסיכולוגים והפמיניסטים שלי, הבנתי איזה זיכרון זה מעלה לי. אני מבינה אותה עד כאב.