"העצים פה כמו באושוויץ"

הפעם האחרונה בה הרגשתי דור שלישי לשואה היתה באפריל 2009. זה היה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון (The Imperial war museum), בתערוכת הקבע שלהם על השואה. שתי קומות גדולות וחשוכות הכילו את התערוכה, שעברה כרונולוגית דרך השלבים השונים של עליית המשטר הנאצי, התעמולה, חוקי נירנברג, פריצת המלחמה, הגטאות והפתרון הסופי. דגם גדול ולבן של אושוויץ ניצב בקומה התחתונה, 8 או 10 מטרים אורכו, ומצידו השני נערמו נעליים בארון זכוכית רחב ודק, לאורך המודל. הרבה חתיכות של פסי רכבת, הרבה הדגמות והרבה הקשר הוצג בתערוכה הזו. הקשר הוא בעצם הסיבה לכך שאני עושה את מה שאני עושה, לומדת את מה שאני לומדת- העובדה שההקשר נוטה להסתתר, להיות מוצג חלקית בלבד, ובמקומו בא דגל כחול לבן גדול ודגש מוגזם ומוטרף על יהדות.

אני הרגשתי יהודיה כל כך בתערוכה הזו בין השאר מאחר ומתוך שתי הקומות הללו, רק חלון תצוגה אחד של מטר על מטר בגומחה אחת יוחד ליהדות, פר סה. חלון קטן עם יודאיקה וטלאי וכמה פלקטים מסבירים. הרגשתי יהודיה כי לא הייתי ברירת המחדל שסמליה הלאומיים מפומפמים ללא לאות לתוך ומתוך הזיכרון ההיסטורי.

"בגדי אסירים יהודים"- שימו לב לטלאי המשולש

הרגשתי יהודיה כי הרגשתי אנושית, פתאום. הנכים, הגייז, היהודים, הצוענים, הרוסים- כולם חוו את השואה, היא גם שלהם. מתוך זה שהיא של אחרים יכולתי למצוא את מקומי שלי בה. זה כמובן פוליטי. זה כמובן מגיע מחוסר היכולת המוחלט שלי להזדהות עם מדינת ישראל וסמליה, מאחר ואני יודעת כי אלו סמלים שאחרים רואים יומיום בזמן שנשללות מהם זכויותיהם. כבר שני דורות כמעט למדו לשנוא את הסמלים האלו, הסמלים שעברו התכה לתוך זיכרון השואה בכל יום שואה ובכל הזדמנות.

ופתאום, במוזיאון בלונדון, בסביבה כמעט לגמרי סטרילית ממראות מזעזעים במובן הפורנוגרפי ומסמלים לאומיים, הרגשתי יהודיה- גאה ופגיעה וחזקה, וחשתי עצובה ומהורהרת. וליתר דיוק, הרגשתי משהו. בכלל.

זיכרון השואה הישראלי עבר סוג של השטחה כפולה היות והוא עבר פוליטיזציה מחד, וסנסנציונליזציה נטולת הקשר מאידך.

השואה הישראלית פוליטית מאד. זו כבר ממש קלישאה לדבר על השימוש הציני שפוליטיקאים עושים בשואה, על הנפנוף בשרטוטי אושוויץ מעל בימת האו"ם, על האופן בו לוקחים את הנוער ומפחידים אותו במסעות לפולין שתמיד מסתיימים בהתעטפות בדגל והפגנת לאומיות כמעט פאשיסטית. בשנים קודמות דיברתי על זה בזעזוע ותיעבתי את המראות האלו, החשבתי אותם לחילול קודש ממש וזילות זכר השואה. ביום השואה הזה, אחרי שלוש שנות ליברמן ואלי ישי, גירוש פליטים, חקיקה גזענית ודיבור פופולרי על בוגדים והרג מתנגדים פוליטים והצורך במנהיג חזק, המונחים הביקורתיים האלו כבר נשמעים כל כך ברורים מאליהם. ועם כל הכאב, הם נשמעים גם חלולים. חלולים כי לא רק הימין עסק בפוליטיזציה, אלא גם השמאל. מחוסר ברירה ומיאוש וכאב גדול, השמאל עבר להשתמש בטרמינולוגיה של הימים ההם והשווה בתדירות הולכת וגוברת. אני לא אומרת שאסור להשוות- חייבים להשוות, אין מנוס מלהשוות- אבל בסופו של דבר התוצאה היא שהשואה מרוקנת לאט לאט מהמשמעות ההיסטורית והרגשית שלה- זו שעודדה את השימוש בה ככלי רטורי- ונשארת סמל ריק.

אני לא ממציאה פה את הגלגל. הדה- סנסיטיזציה הרגשית הזו לגבי השואה הורגשה היטב, והיא זו שהובילה (בין השאר, יחד עם מניעים תעמולתיים-ויזואלים) לפורנוגרפיקציזיה של השואה. כדי לעורר רגש כלשהו- פחד, הזדהות לאומית, עצב- המאזכרים נזקקו להשתמש בדימויים יותר ויותר קשים, יותר ויותר מזעזעים. השואה הפכה לבנויה מסימני קיצון, מסמלים. הפסיקו לדבר על גטאות, כי גטאות זה מסובך ואוכלוסיה אזרחית תחת שלטון צבאי זה משהו שמוכר לנו מדי. הפסיקו לדבר עליהם גם כי גטאות זה משהו שיש לעמים אחרים. אפילו מחנות ריכוז זה משהו שמוכר לנו מחוויות של עמים אחרים, ולכן צריך ללכת הלאה ולהקצין עד שהזיכרון יתמקד אך ורק במזעזע ביותר, במה שאין לשום עם חוץ מלעם היהודי- מחנות ההשמדה. ואנחנו עפים על מחנות ההשמדה האלו. אנחנו מצמצמים את השואה אך ורק למחנות האלו, לסמלי המחנות האלו. כמה שיותר מזעזע, יותר טוב.

הפורנוגרפיקיזציה הזו והרידוד לסמלים בלבד מחייבת, מכריחה, את הניתוק מהקונטקסט ההיסטורי. הוא רחב וסבוך מדי. הוא לא נראה טוב על פוסטר או על שער עיתון. הוא מכריח דיון אמיתי בגבולות והתפוררות הדמוקרטיה, וזה לא דיון שאף אחד מאלו שאחריהם על עיצוב הזיכרון רוצה להכנס אליו. חוסר הקונטקסט הזה מכניס לחרדה, בסופו של דבר, שמצויינת לשלטון הימין.

 זה עתה התפרסם מחקר על ההשפעות הנפשיות של הביקור במחנות ההשמדה בפולין בכיתות י"א- י"ב. לפי המחקר, המשלחות הללו גורמות לתסמינים האופיינים לתסמונת דחק פוסט טראומטית, חרדה ודכאון. קוראים לזה חוסר אונות נלמד, וזה מה שקורה כשמענישים יצור בלי קשר למעשים שלו. ברגע שתראה ליצור גירויים הקשורים איכשהו למקום בו התרחשה הטראומה, תסמיני החרדה יחזרו מאחר והוא יתחיל לחשוש מהמכה הצפויה, מהחזרה על הטראומה. ושוב, אין לו שום גירויים מתווכים או דרך לצפות אם הוא יענש או לא. הציבור הישראלי והנוער הישראלי בפרט חווה, מיד שניה, טראומה נטולת הקשר שהוא לא יכול להבין. זה טוב לכל מי שרוצה לעורר חרדה ופחד, ואז לעודד מתן אמון באלו שמבטיחים למנוע את חזרת העונש.

וזה בדיוק מה שנשאר מהשואה- אסופת סמלים מזעזעים בה נעשה שימוש מימין ומשמאל, שנשחקו עד כדי כך שרק קצה קיצו של הדימוי המזעזע ביותר נותר.

מוזיאון השואה ברחוב קסטל/ מזעזע בקטע טוב

"time travel to the holocaust"

ברחוב קסטל בהדר ישנם מספר בתים השייכים לעמותת "יד עזר לחבר"- עמותה המשכנת ניצולי שואה. באותו רחוב ישנם גם שני בתי ספר יסודיים. יום אחד בהיר, אחרי עבודת בניה ממושכת, נחשף ברחוב מוזיאון שואה בבניה. בצד הפונה לרחוב נתלו על הקיר תמונות של תאי גזים ומדי אסירים, עם כיתובים לא מדוייקים (נניח, הכיתוב "מדי אסירים יהודים" על מדים שעליהם טלאי משולש). בצד הפנימי כביכול, שנראה בבירור מהרחוב המקביל, נתלו תמונות של ערימות גופות.

כמו השער של אושוויץ!

כששאלנו (אני וטל) את מנהל בית המחסה והאחראי על המוזיאון על הכוונה שלו מאחורי יצירת המוזיאון, הוא ענה כי הוא רצה לזעזע בקטע טוב, ולהשאיר רושם על הילדים שהוא מתעתד שיבואו לבקר (כיתות ד'-ה') כל המוזיאון הזה בנוי על סימבוליות בוטה, כזו שכמעט מוציאה לך עין. השער למוזיאון נושא עליו את המילים "יד עזר לחבר", אולם הוא מעוצב בדיוק כמו השער למחנה ההשמדה אושוויץ. כדי שלא תפספס חלילה את הדמיון, תמונת הכניסה למחנה ההשמדה תלויה ממש בסמוך. לכשעברת את השער, מסדרון הדומה לרציף או קרון רכבת (בכוונה, כמובן שבכוונה) נמתח משני הצדדים, ובו התמונות הקשות יותר לעיכול. מול השער ישנה רחבה בה הספסלים מוצבים בצורת מגן דוד, ובמרכזה אנדרטה המכליאה בין המספר 6 ולהבה. לדבריו, הוא נורא שמח לגלות שהעצים המקיפים את המוזיאון בבניה הם בדיוק אותם עצים שהיו באושוויץ.

העצים פה כמו באושוויץ

המנהל סיפר כי הוא מתכנן לבנות אולם הקרנות עם עדויות ניצולים שהוא עצמו צילם ולהציג במוזיאון את פריטיהם האישיים של הניצולים. כששאלתי איך הוא בוחר עדויות, ואילו פריטים אישיים הוא מתכנן להציג, התשובה היתה פשוטה: המזעזעים ביותר. הוא ביקש מהניצולים את הסיפורים הכי קשים שלהם. הוא התגאה בכך. הוא רוצה לצרף את הפריטים האישיים לסיפורים הכי קשים, כדי ליצור את האפקט הכי חזק. הוא סיפר על החיפושים שלו אחרי המנורות המתאימות, כדי שיהיו דומות ככל הניתן למנורות האירופאיות ברציפי הרכבת.

כמו רציפי רכבת

בשלב הזה הייתי חייבת לוודא שוב את זהות הקהל. ילדים, הוא שב ואישר. ילדים צריכים להזדעזע, זה טוב שיזדעזעו, הם אוהבים להזדעזע וככה הם יזכרו. כששאלתי אותו מה הקשר האישי שלו לשואה הוא אמר שאין לו. הוא שמע את העדויות של הניצולים וחשב שזה מעניין, ורצה לחלוק את הסיפורים הכי קשים עם אחרים. השואה הפכה לסנסציה מזעזעת, רכבת שדים.

ובמקום מסויים זה גם מה שהנוער אוהב, את הדם והקרביים והאימה. מחנכים ומדריכים שהיו עם קבוצות נוער ביד ושם מספרים שהם תמיד צריכים לגרור את הנוער מתצוגת מחנות ההשמדה ושחרור ברגן בלזן, ושאותו נוער אף פעם לא מבין בשביל מה יש את כל הפורפליי הזה של חקיקה וגירוש וגטאות. הם באו לראות שואה- מוזלמנים ותאי גזים וערימות גופות.

זה כל כך מייצג את זיכרון השואה הישראלי היום. בלי קונטקסט, בלי התפתחות, רק קיבוץ של סיפורים מזעזעים חסרי הקשר על מפלצות שבאו מהחשכה. רק לזעזע, רק כי זה מעניין, כי זה סקסי, כי זה פיקנטי וקצת כיף. ומתוך הזעזוע חסר ההקשר אפשר לחזור ללאומיות החמימה ולעמוד בצפירה ולבכות כי צריך, ולמסך את השטחיות והסנסציה הזולה של הזיכרון בפטריוטיות ותחושת שייכות.

הערת סיום: בכניסה לתצוגת השואה במוזיאון המלחמה, על דלתות הזכוכית, הודפס כי התערוכה אינה מתאימה לילדים מתחת לגיל 10, כי יש לשמור על השקט וכי על ההורים להפעיל שיקול דעת בכניסתם לתצוגה.

(מאיה קוי)