האומץ והחופש של חסרות הברירה

שני סרטים המעלים שאלות מעניינות בדבר מגדר, גבולות וחופש עלו לאחרונה לאקרנים- "אמיצה" של פיקסאר ו"המשגיחים" של מני יעיש. הפוסט הקודם עסק ב"אמיצה".

אם נסתכל על זה בצורה שטחית, בהשוואה בין "אמיצה" ל"משגיחים", הראשון מנצח בפמיניזם.

ראשית, יש בו יותר מדמות נשית אחת, מה שאי אפשר לומר על המשגיחים. מירי (רותם זיסמן- כהן) היא הדמות הנשית היחידה בסרט כולו, מול בערך 10 דמויות גבריות עם שם. עוד מספר נשים מופיעות ברקע הסרט, אבל סך הכל, אפשר לסכם שמשהו כמו ארבע נשים מופיעות בסרט כולו, ורק לאחת מהן יש שם או טקסט.

שנית, נקודת המבט של הסרט גברית לחלוטין, ורואה את מירי כאובייקט. אין התחשבות בטובתה, אף אחד לא מגן על האינטרסים שלה,  והקתרזיס בסרט מגיע כשהיא נשאבת לתפקיד מדכא ומוותרת על החופש שלה להיות חילונית, על כל מה שמשתמע מזה, עבור בחור אלים.

מירי לא מראה חוזק יוצא דופן או כישורים. היא לא יודעת להלחם, היא לא משכילה במיוחד, היא לא מרדנית בצורה שובת לב או בעלת איזשהו עולם פנימי שנחשף לפני הצופים. בסופו של דבר, היא בוחרת לוותר על החופש שלה עבור מישהו שרוב הנשים שאני מכירה היו מתעבות.

אמיצה יותר מ"אמיצה"

עם כל זאת, המשגיחים, במידה רבה, הוא סרט הרבה יותר פמיניסטי מ"אמיצה".

ראשית, ואולי הכי משמעותי עבורי כהיסטוריונית ופמיניסטית היא העובדה שב"אמיצה" אין התייחסות אמיתית למגבלות העומדות בפני מרידה. לבנות זמנה (והיוצרים כבר הודו שהם כיוונו איפשהו לסקוטלנד שבין המאה ה-8 וה-12) של מרידה לא היו אופציות אמיתיות. הן נמכרו ככלי משחק פוליטי לגברים שהן בקושי הכירו ונאנסו על ידם באופן סדרתי. הן היו נטולות כוח או השפעה על חייהן, כמעט בכלל- ואלו עוד האצילות! לבנות העם הפשוטות היה את כל החרא הזה, ועוד עבדות פיזית ומתמשכת עד יומן האחרון, או עד שהבן יביא אישה אחרת שתיקח את מקומה כשפחה.

בפועל, לא היה מקום לאבא תומך שיטפח כשרונות חבויים בבנותיו ויתמוך בחוסר רצונן להנשא. בפועל, היתה שם מערכת שלמה של כפיה ושל תודעה כוזבת, לה כמעט ואין זכר ב"אמיצה" (אפילו שעל הקצת הזה אני מברכת- למשל, הנקודה בה אמא של מרידה אמרה לאבא שלה שהיא לא רצתה להתחתן איתו). ההיסטוריה הנשית, העולם הנשי, על פי אמיצה, הרבה יותר פתוחה ומקבלת ושוויונית ממה שהיתה בפועל. השואה הנשית המתמשכת מוכחשת פה למעשה, ונוצר סיפור ליברלי על כוחו של היחיד להשפיע על גורלו- ומי שלא מצליחה להשפיע? אשמתה.

לעומת זאת, "המשגיחים" משרטט בבירור את ההגבלות וההזדמנויות המועטות העומדות בפני הדמויות הבת ימיות, גברים ונשים. בפני הגיבור לא עומדות הרבה ברירות פרט לגזענות, אלימות ודת כדי להמלט מהחיים שלו, כדי לתת להם משמעות. בפני מירי עומדות עוד פחות אפשרויות. בסיפור הזה מירי לא מתקבלת לאוניברסיטה ומרצה לאבי (הגיבור) על זכויותיה. הם לא עוברים לתל אביב ועובדים במשרד פרסום. הם נשארים בבת ים, מתחזקים, והגאולה מופיעה בדמות אלימות מופחתת ואושר אישי, קטן.

מירי

אבי (רועי אסף) רחוק מלהיות גבר החלומות. הוא אמנם רגיש ומחפש גאולה ותיקון, אבל הוא פגש את מירי בזמן שהוא וחבריו איימו עליה שתפסיק להתלבש כל כך חשוף. ומירי התווכחה, ובסוף צייתה- כי אין לה באמת אופציות אחרות. אבל היא כעסה, והיתה קרירה, והשתמשה בכל הכלים שברשותה- ארגז הכלים הדיפלומטי, שנרתע מאלימות ומבין את חולשתו- כדי להביע את מורת רוחה. היא נשארה חזקה בדיוק במידה בה היא יכלה לעשות את זה, ולא טיפחה פנטזיות של התרסה- ודווקא בגלל זה הבהירה היטב איך נראה מנגנון דיכוי ולמה אנחנו נכנעות לו.

בפני מירי לא באמת עומדות המון ברירות, והסרט מייצג את זה היטב. היא עושה את מה שהיא יכולה עם מה ומי שיש לה. בסופו של דבר היא בוחרת בין החבר החילוני שלא שם עליה, לחבר הדתי שמעריך אותה, אפילו שהוא מייחל לזה שהיא תשתנה. היא עושה בחירה בין שני מצבים לא אידיאלים, וברור שזה בדיוק מה שקורה שם. אין פה פנטזיות, אין פה אשמה אישית.

שנית, אף שהמשגיחים הוא סרט אלים בהרבה מ"אמיצה", אלימות אינה מהוללת בסרט. נכון שיש כמה סצינות שמעלות את ה"מכות" לדרגת אומנות לחימה, אבל המסר הכללי נוגד אלימות, ומירי עצמה היא סוכנת של שלום, של מיתון. מרידה מאמינה באלימות, היא מתמחה בתפעול כלי נשק והיא פועלת בסופו של דבר באלימות (וגוררת את אמא שלה איתה). הכוח שמירי מפגינה הוא הכוח לעמוד בפני גברים אלימים ולומר שהיא לא מוכנה לקבל את זה. היא מגינה על בני משפחתה במילים, בכעס, בכאב שהיא מוציאה החוצה בצורה נחושה וחזקה. מירי היא אישה חזקה ולא אלימה.

שלישית, ב"משגיחים" זכות הדיבור ניתנת לאישה מזרחית, לא לבת אצולה מפונקת. זה הגל השלישי במיטבו, ששם באור הזרקורים את הבעיות של הנשים המוחלשות פעמיים- על מינן ועל מוצאן. ומירי מדברת בצורה כל כך אמיתית וחזקה. אין כאן גרם של לעג על השגיאות שהיא מבצעת בעברית או על הלקוניות המסויימת של חלק מהדברים שהיא אומרת. זו הצורה בה היא מדברת, והיא מהדהדת בכבוד. סוף סוף מציגים אישה מזרחית לא משכילה כבן אדם ראוי להערצה, ולא כ"פרחה" הראויה ללעג או איזו איזוטריה אוריינטליסטית.

אז נכון שמירי היא האישה היחידה והיא כלי עלילתי כדי לקדם את הגיבור, ולא דמות העומדת בפני עצמה, אבל אפילו הרמז הזה להאנשה של מזרחים ראוי לשבח, במיוחד כשהוא בא בדמות כל כך שובת לב, עם כוח פנימי מהמם ודיבור חד ואמיתי.

רביעית, מירי היא אישה "נשית". היא שמה נעלי עקב ומתאפרת, היא נמסה מול גור חתולים, היא משקיעה במראה שלה ומתעניינת בגברים. אם נזכר בדיכוטומיית אריה-סנסה, היא סנסה שפועלת על פי חוקים של דיכוי בתוך מגבלות, לוקחת את החופש המועט שניתן לה ועובדת איתו. התכונות "הנשיות" שלה לא זוכות ללעג או תשומת לב מיוחדת- הן פשוט שם, ולמרו שהן שם היא עדיין אדם כמעט עגול, ואדם שמאפשרים לנו לאהוב. היא לא צריכה להיות אלימה, חובבת כדורגל ומכוניות מהירות על מנת שהיא תהפוך להיות אדם, בעיני הצופים. היא מתנהגת כמו אישה, וזוכה ליחס של אדם, וזה נדיר, נדיר מדי.

התפקיד של מירי זעום, בסופו של דבר, מאחר וזה סרט על גברים בכיכוב גברים. עם זאת, הדמות כל כך שובת לב ויוצאת דופן בנוף המקומי ששווה ללכת אפילו בשביל המעט הזה.

(מאיה קוי)