אנחנו רגילות להתכווץ. כשאנחנו הולכות ברחוב אנחנו קצת מתכווצות, כדי שלא ישימו לב ולא יעירו. אנחנו קצת שפופות, קצת סגורות, כדי שאף אחד לא יפרש את החיוך או את זקיפות הקומה כהזמנה או כהתגרות. בציבור אנחנו יושבות מכונסות, שלא יראו לנו, שלא יחשבו, כדי לא להראות חולשה. המרחב הציבורי אינו המרחב שלנו, של נשים- הוא מרחב גברי בו איננו בטוחות, בו מופקעת מאיתנו האוטונומיה הגופנית, הכבוד העצמי והאנושיות. כל הערה גסה, כל מבט מפשיט, כל פישוק רגליים על חשבוננו, כל נגיעה אליה לא הסכמנו- אלו תזכורות מתמידות לכך שאנחנו זרות במרחב, והוא לא לנו. המסר החוזר הוא "תשארו בבית, לא בטוח בחוץ", מתוך איזו דאגה מזוייפת לשלומנו ובטחוננו, כאשר הכוונה היא למעשה "המרחב הזה שלנו, הוא ניתן לנו מתוקף היותנו גברים, וכדי לקחת אותו מאיתנו נדרשת אלימות ממשית."
כדי לקחת את המרחב הציבורי מנשים לא צריך לנהום ולהסתכן בעימות פיזי, צריך פשוט לקחת. הרי אנחנו לא בני אדם, סתם חפצים עליהם ניתן לטפס ובהם ניתן לגעת. חפצים לא צריכים מרחב, חפצים לא חושבים, נעלבים או מרגישים מאוימים- הם חפצים. לחפצים אין אוטונומיה אישית.
אישה עולה לאוטובוס, ומתיישבת, בלית ברירה, לצד גבר שתיכף ומיד פורש את רגליו ומצמיד את צד הירך שלו לצד הירך שלה. הוא לא עושה את זה מכוונה רעה, הוא פשוט רוצה שיהיה לו נוח ולא שם לב שהבן אדם שלצידו מתכווץ באי נוחות ומבקש לעצמו קצת מרחב. יתכן גם שאותו מתפרש לידו התיישבה האישה כן מפשק בכוונה רעה, ומבקש להרוויח זמן של חום אנושי על חשבון החפץ בעל הכוס שבמקרה התיישב לצידו. אולי החיכוכים האלו בכלל לא תמימים ומגיעים במודעות מלאה- אין שום דרך לדעת. אולי המרפק שנתקע בציצי מקורו בטעות ובחוסר מודעות, ואולי זה לגמרי מכוון ונועד כדי לגנוב קצת ליטופים אגביים. לאישה אין שום דרך לדעת, אז לא נעים לה, לא נוח לה, אבל היא שותקת- כדי שחס וחלילה לא יהיה לא נעים והיא לא תאשים איזה גבר אומלל שכל פשעו הוא חוסר מודעות מוחלטת לפריוויליגיות המרחביות שלו.
אז מישהו נוגע בה, פולש לה למרחב האישי בלי בושה, והיא שותקת. היא שותקת גם כשהוא מסתכל עליה, והיא שותקת גם כשנצמדים אליה, היא שותקת כשהבוס מעיר הערה קצת משונה והיא שותקת כשהוא נוגע בה- כי הרי אי אפשר לדעת, ומה את עושה עניין. וככה האוטונומיה הגופנית נשחקת ונשחקת, וכשמישהו לא מקשיב ל"לא" שלה, היא לא עושה עניין- כי כבר אין אוטונומיה גופנית, ולו יש אלף תירוצים- אולי הוא לא שמע ואולי הוא לא יודע ולא מודע. נשים מתרגלות לכך שאין להן מקום, אין להן מרחב, אין להן זכות לביטחון ואין להן כבוד. העיקר שלא יצאנו מיזאנדריות או היסטריות בטעות, ולא האשמנו מישהו תמים בכך שהוא, ובכן, השתרע על יותר מרחב ממה שהוקצה לו. בעצם, זו לא האשמה כזו חמורה, אבל לפי שלל התגובות ל"גברים באוטובוסים", מסתבר שזה חמור בערך כמו "להרוס לגברים את החיים" עם תלונות על הטרדה מינית, תקיפה ואונס.
עמוד הפייסבוק "גברים באוטובוסים" מעלה יומיום דוגמאות לאופן בו גברים מתפרשים במרחב, ללא דאגה ובלי חשבון. הרי אף אחת לא תעיר להם על המפשעה שלהם אם הם יחשפו אותה. אף אחת לא תראה את ההתרווחות הזו בתור הזמנה לליטוף. הם בטוחים, אז הם מתרווחים, ולעזאזל עם מי שיושב ויושבות מסביבם. הם מבקשים להראות שהם לא מפחדים, שהספסל הזה, הכסא הזה, המושב הזה באוטובוס- הוא שלהם, כי המרחב כולו שלהם. זו לא שנאת גברים, זו שנאת הפריוויליגיה הגברית למרחב אישי ובטחון. זה מעצבן, וזו שחיקה יומיומית של גבולות האוטונומיה הגופנית, וגבולות שחוקים זה מצויין לתרבות אונס.
הם נורא עדינים, גברים. צריך להזהר ולא להעיר להן על הפריווילגיות באופן תקיף מדי, אחרת הם יפגעו, ואז נאבד "פמיניסטים טובים" ש"מאמינים במטרה", אותם אנשים שגם היו רוצים לקבוע סדר עדיפויות למאבק, לשכלל דרכי פעולה ובאופן כללי לנהל אותו, כי ברור שהמיזאנדריות האלו לא יודעות במה להתמקד. אז הם בוכים עכשיו ש"גברים באוטובוסים" פשוט מפספס את הנקודה, ומתייחס לדברים הלא נכונים, ומוזיל מערך המילה "הטרדה מינית" ושאר איומים שנשמעים בעיקר כמו "אז אני לא אשחק אתכן יותר!", ומייחלים ליום בו הם יוכלו לשים את הפמיניסטיות האלו במקומן ולקבוע בשבילן את גבולות המאבק ולהגדיר עבורן את הבעיות.
וואלה, אתם מרגישים אשמים כי גם אתם מפשקים רגליים, וגם אתם תורמים לכך שנשים ממשיכות לשתוק, לומדות גרסא מעוותת ומצומצמת של אוטונומיה גופנית ורגילות לפלישות לא רצויות לגופן. תורמים בקטנה, ממש, ולא התכוונתם לשום דבר רע, וברור שאתם נגד תרבות אונס- אבל אתם קצת, קצת, טיפין טיפין, תורמים לשחיקה הזו, ליאוש הזה מהמרחב.
אז בהנחה שאתם מהסוג שרוצה להקשיב ושמוכן לוותר על פריוויליגיות- בבקשה, שימו לב, ותנסו לא לגעת בנו.
ואם אתם מהסוג שרוצה לסדר לי מחדש את העדיפויות- תסתמו את הפה ותקפלו את הרגליים.
m0rebutter 