שרמוטה לבנה מדי

אני אישה. אני אישה סיסג'נדרית. אני אישה סיסג'נדרית הטרואית. אני אישה סיסג'נדרית הטרואית ואשכנזיה.
ממצעד השרמוטות יצאתי בהרגשה קשה. זה היה אירוע מרשים מאד, ומרגש מהרבה בחינות. הרבה מאד קולות שבדרך כלל מושתקים הצליחו להתבטא שם בצורה צלולה, והרבה מאד א.נשים הגיעו והביעו התנגדות לתרבות שמביישת קורבנות תקיפה מינית, שמאפשרת אלימות כלפי נשים ומכילה באהבה מונח שמטרתו היחידה היא לתרץ את האלימות הזו. אני שמחה על האירוע כנפגעת אונס. אני שמחה על המודעות לאלימות מינית מתוך המקום האישי והעצוב שלי. אני שמחה על המודעות לאלימות מגדרית כבת ברית.
יצאתי ממצעד השרמוטות בהרגשה קשה כי הקווים האלו הטשטשו. מפה לשם, מצאתי את עצמי מתפקדת כבת ברית במאבק שלי.
בנות ברית סותמות את הפה. בנות ברית מקשיבות קודם כל להאשמות כלפיהן בחוסר רגישות, בנות ברית נשארות בצד ולא משתלטות. בנות ברית הן בנות ברית כי להן יש פריווילגיות שצריך לאזן.
אבל זה המאבק שלי. זה המאבק שלי כמי שסבלה מאלימות מינית וחיה בטרור תמידי ממנה. כמי שאין לה מרחבים בטוחים ותמיד, אבל תמיד, חשופה להטרדה. לא משנה מה אני אלבש, לא משנה איפה אני אלך ובאיזו שעה, אני חשופה לאיום התמידי של אלימות מינית. הרטוריקה הזו מהדהדת אחת לאחת את זו של מצעד השרמוטות, ולא במקרה. זה המאבק שלי.
הנוכחות הג'נדרקווירית הבולטת במצעד לקחה ממני את המקום שלי, ודחקה אותי למקום של בעלת הברית ששותקת בזמן שאנשים שאין להם את הפריווילגיה להיות הטרוסקסואליות לקחו את הבמה. ג'נדרקווירים, טרנסיות, לסביות וביסקסואליות לקחו את הבמה הזו, וזה כאב לי.
ניתן לבטל את הכאב הזה ב"דרכו לי על הפריווילגיות", אבל זה לא הוגן. זה לא הוגן כי לאלימות הזו, היומיומית, הכמעט שקופה שהאיום לה עומד בכל מפגש עם פרטנר חדש (וגם במפגשים עם פרטנרים ותיקים) נשים שלא שוכבות עם גברים חשופות פחות. כי ההטרדה שאני עוברת בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, בג'ינס או בפיג'מה או בשמלה- ההטרדה הזו אופציונלית בלבד לאלו שיכולים לעבור כגברים. נכון, זה מחייב אותם.ן לחיות בשקר ולהסתיר חלק מהזהות שלהם והכל בגלל הפטריארכיה והדיכוטומיה המגדרית המגעילה, אבל זה עדיין אופציונלי. זה לא אופציונלי מבחינתי. אין לי איך לברוח מהאלימות הזו.
הזהות שלי היא לא ברירת מחדל. אני רק נראית שקופה. לנשים סיסג'נדריות והטרוסקסואליות יש בעיות, למרבה הפלא. יש בעיות מיוחדות להן, שכובדן לא נחלק עם קבוצות אחרות. ולא, אלו לא בעיות עולם ראשון, בוהו. אלו בעיות שעולות לנו באושר ובשלמות הגוף ובחיים. אנחנו, ההטרוסקסואליות הסיסג'נדריות, אנחנו אלו שהכינוי שרמוטה מופנה כלפיהן בחיי היומיום. זה לא כינוי שאנחנו מאמצות כשהוא נוח, הוא לא נתון לבחירתנו. הוא עומד מעלינו כאיום תמידי, כנשק שמכין את הקרקע לתקיפה ושמצדיק אותה רטרואקטיבית.
מצעד השרמוטות הוא לא בחירה שלי, הוא החיים שלי. כאישה סיסג'נדרית שעוברת כאישה, מצעד השרמוטות הוא החיים שלי, הוא המלחמה על החיים שלי. אני לא בת ברית במאבק הזה, אני עומדת בראשו, והדם שלי מרוח על השלטים שלו.
מבחינתי, ההערה של טל.י ווזנר שהעלה.תה מחדש את הפוסט "שרמוטופוביה" תחת הכותרת (פראפרזה): "שני הסנט שלי על מצעד השרמוטות" היתה פוגענית. היא מחקה לחלוטין את החוויה שלי. היא מחקה את המצעד שלי. "שפמיניסטיות יתחילו לחנך את עצמן". אוח, הפמיניסטיות ה"לבנות" האלו, אלו שכל מה שכואב להן זה רק תרבות האונס שמופנית כלפיהן בכל רגע בו הן לא ישנות לבד במיטה שלהן. אוח, שישתקו.
אני לא נגד זנות (רק) כי נורא כואב לי מתוך איזו הזדהות פריווילגית עם העובדות בתעשיית המין. אני נגד זנות כי זה בור השרצים בחברה ממנו ממשיכים לעלות העקרבים שמרעילים אותי. עצם קיומה של זנות בחברה פטריארכלית פוגעת בי ומאיימת על שלומי.
אני לא שרמוטה כשנוח לי. אני שרמוטה כל הזמן, אני שרמוטה כי המונח הזה, "זונה", הוא פולסא דינורא נוחה ונעימה. כשדן וג נאם.ה במצעד השרמוטות אני התכווצתי מכאב. להשתמש בכזו ליברליות במילה "שרמוטה" ולהצמיד אותו לכל הגדרה עצמית אחרת עושה זילות לכאב שלי, כאילו אפשר לקחת את השוט שמניפים מעלי, לצפות אותו בנצנצים ולחשוב שזה יגרום לצליפה להיות פחות כואבת. זה עדיין שוט, עדיין משתמשים בו, ואני עדיין מתכווצת בציפיה לו בכל רגע שאני ערה. "שרמוטה טבעונית" היא יריקה בפנים שלי. זו מחיקה. זה לעג גדול ועצום שאסור לי לענות עליו, כי אז אני אצא מגבולות המקום שלי כבעלת ברית עמוסת פריווילגיות.
העובדה שאני אישה סיס, הטרו, עוברת, אינה סיבה להשתיק אותי, היא סיבה לייחד לי מקום משלי. לא גדול יותר, לא קטן יותר- מקום משלי. אני לא מוכנה להיות בת ברית במאבק שלי. אני לא מוכנה לספוג את השוביניזם המחורבן והרגיל בזמן שאני מנסה לקחת חלק פעיל, מסייע ומארגן במצעד (כן, אני מדברת עליך, ג'נדרקוויר עלום.ת שם שדיבר עלי בסרקסטיות מעל הראש שלי- גם בלונדיניות סיסג'נדריות קולטות את נימת הלעג. אנחנו חיות אותה). הבאנרים הג'נדרקווירים פגעו בי לא פחות מהדגלים האדומים של מאבק סוציאליסטי שלקחו את הכאב שלי ורתמו אותו למאבק הקדוש נגד הקפיטליזם.
המרחב שלי לא בטוח כשאני צריכה להיות בת ברית שקופה, וכשהצרכים שלי מנופנפים באבחת "פריווילגיונית". הברית הזו לא צריכה להיות חד כיוונית, לא תמיד. גם הקבוצה שלנו, בעלת הצרכים, הבעיות והמאבקים שלה ראויה לכבוד ולתמיכה שאינה מנכסת ומוחקת, אפילו אם ברוב המקרים והמרחבים יש לנו וואחד פער פריוולגי. אני לא מסוגלת להתנצל יותר, אני לא מסוגלת להצטמצם יותר, אני לא מוכנה לשתוק יותר כשדורכים עלי- כי מזה יש לי מספיק בכל פעם שאני יוצאת מהבית או פותחת את הפה. זה המקום שלי. הוא לא נקנה ברגישות ובשתיקה ובספיגה ובהבנה, הוא שלי, וקניתי אותו בדם.

מודעות פרסומת

37 thoughts on “שרמוטה לבנה מדי

  1. היוש.
    אז דבר ראשון אני מאוד מקווה שלא ישתלחו בך על הפוסט הזה, כי הוא מכיל המון כאב, ואני יודעת שלא באת למחוק חוויות של אחרות.

    למרבה הצער, תרבות האונס היא מאבק גם של נשים פריבילגיות, וגם של נשים פחות פריבילגיות. לא עם כל הניתוחים שלך כאן הסכמתי, אבל אני מבינה את התחושה- שכאילו אומרות לך, מה את בוכה, את אישה לבנה.

    אז כן, יש דברים שלא פוגעים בנו, כלבנות סיסג'נדריות. אבל, אנחנו עדיין סובלות מאוד מתרבות האונס. מאוד כואב לי לשמוע שלא מצאת את מקומך. אני חושבת שבמקומות כאלו מאוד טריקי מצד אחד להיות בת ברית, ומצד שני לתפוס את המקום שבהחלט מגיע לך לתפוס.

    אני חשבתי על זה המון בהכנה לצעדה ובצעדה עצמה. גם כשהייתה את הבמה הפתוחה חשבתי לרגע אם בכלל מותר לי לעלות ולדבר- אני וכל הדיבורים הסופר פריבילגיים שלי על הטרדות במכללה וכל זה. ובסוף בחרתי לעלות ולדבר, אחרי שראיתי שלא כל מי שדיברה הייתה סיס-סטרייטית-לבנה (בעצם אני חושבת שהייתי נציגת ההגמוניה כמעט היחידה בדוברות)- החלטתי שאני רוצה לפרוק מעצמי. וכן, אחר כך חשבתי שאולי הייתי צריכה לדבר פחות משבע הדקות שתפסתי שם. כי אולי עוד מישהי מושתקת יכלה לדבר על חצי מהזמן הזה.

    אבל בסופו של דבר הבנתי שגם לי מותר לתפוס את המקום הזה. אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכות ללמוד, איך למצוא את האיזון הזה. אני אישית לא הרגשתי מושתקת במצעד, אבל זה כמובן לא סותר את החוויה האישית שלך, ואני מקווה שכולנו נלמד להכיל גם את הפגיעות של מי שלא נמצאת בתחתית של התחתית.

    כאב לי לקרוא, אבל שולחת חיבוקים וחיזוקים.

    -ענבר.

  2. שמעי,
    עקבתי זמן רב אחר המצעד והפירסומים השונים של הנפשות הפועלות. ההרגשה שלי היא שנעשה כאן סלט מטורלל כי אנשים חיפשו יותר את המניפסט ותמונת הפרופיל עם המגהפון מאשר את האפקט. מה גם שבדיונים שהתקיימו לא ראיתי הכלה וסובלנות, אלא דריכות חוט השיערה להתנפל ולחפש פוטנציאל לשיימינג סטייל 'מיזוגנית אויב המהפכה', כמו שקורה בכל התארגנות פוליטית. כשמרטיריות וסינדרום האקטיביסט החירש משתרשים כל כך חזק, קשה לצפות לקול ההגיון.
    בתור טבעוני התגובה הראשונית שלי, למשל, לבאנר בעלות החיים שלהן הייתה facepalm אחד גדול. התחושה שלי היא, שזה יצא לגמרי מכלל שליטה ופספס את המטרה שלו. מהעברת מסר חד וחלק נעשה כאן פריקשואו של המון סוגי מאבקים שהולחמו בצורה מאוד מאוד מלאכותית, רק כי זה רקום טיפ טופ בראש של אנארכיסט זה או אחר. באמת שזה נראה מהצד כמו חבורה של שמאלנים שמחפשים לאכול זה את זה, ומצליחים – לאורך כל התהליך.
    שאף אחד לא יגיד לך שאת מתבכיינת. המון בהצלחה לך.

    (10..9..8.. לסקילה בקריאות 'Xפוב' או התקף סרקזם כבד כי 'אני לא מבין' ו/או 'מסגביר')

  3. נשים כמו ענבר מנכסות את הפמיניזם ועושות בו שפטים. סתם נשים, הטרו, הן "מעמד הביניים" של הפמיניזם. הן מה שהפמיניזם במקור אמור להגן עליו. עם השנים, מרוב שצצו כל מיני קבוצות אחרות, נשכחנו בצד. אמרו לנו שהמצב שלנו טוב לעומת כל מיני קבוצות מיעוט אחרות, עד שהפכנו למיעוט שהכי קל להתעלם מהזכויות, המכאובים והצרכים שלו.
    אז אני אקצר: לא צעדתי, לא אצעד, במצעד השרמוטות כל עוד אני ושכמותי, מיינסטרימיות מדי מכדי שיגיע לנו להיות מיוצגות. כשהאחרים, שכל כך התרגלו שהכאבים שלהם גדולים ולגיטימיים יותר משלי, יחליטו לחזור למימדים נורמליים יותר, אצעד איתם. אבל בינתיים, צעדת השרמוטות היא לא יותר מעוד מצעד שולי, בדיוק בגלל שנשים מיינסטרימיות משעממות, כאלה שקמות בבוקר והולכות לעבודה במקום לדבר על פמיניזם ועל הקיפוח שלהן, שמיישמות הלכה למעשה את כל מה שלימדו אותנו במקום לכתוב עוד מאמר יפה נפש ב"הארץ" או באיזה בלוג קיקיוני שלא ברור מי קורא, נשלחות בו לפינה קטנה וחשוכה שבה הן צריכות לשבת ולהודות לאלוהים על המזל הטוב שלהן בזה ש"רק" מחפיצים אותן בכל מקום.

  4. והופס על הקיר של זויה מישהי כבר כותבת "זאת ההתקרבנות הרגילה, שיתבשלו בתוך עצמם, הכוח לשנות את המצב כך שיהיה להם מקום ונוכחות, נמצא אצלם." מוזר, אם אשכנזי אומר את זה על מצב המרצים המזרחיים באקדמיה (או היעדרם) או סיס על טראנס כבר היו צולבים אותו מכאן ומכאן.
    אבל זאת הרדיקליות המודרנית לעשות איפה ואיפה.
    בכל אופן, מלא תמיכה.

  5. עם רגשות אי אפשר להתווכח.

    אבל עם פעולות כן. ואת יצאת פה עם אקט שנועד לעשות דה-לגיטימציה לצעדה שאני היקזתי את דמי להוציאה לפועל, ושהייתה מוצלחת בכל קנה מידה אפשרי – במספר הנשים שהגיעו (רובן בהחלט בלי שום נראות שמאתגרת הטרו-נורמטיביות), אולי הצעדה נגד אלימות מינית הגדולה בתולדות ישראל? (אולי), דפיניטלי המחאה הרדיקלית שקיבלה הכי הרבה ניראות שאני יודעת עליה. אוור.

    אז מישהי אחת כתבה פוסט שאת לא אוהבת, ובגלל זה את עושה דה-לגיטימציה לכל הצעדה? אני פשוט המומה.

    בטענה שאת הושתקת. בואי נבחן את זה:
    לפני הצעדה, את התבקשת – והואלת – לכתוב כתבה על הצעדה, שקיבלה הרבה מאוד ניראות. את דיגמנת את החולצה של הצעדה, וקיבלת המון נראות, את הלכת עם אפוד בצעדה, מה שמצהיר עליך כעל מארגנת. את הוזמנת לכל פעולה שהייתה לתכנון והפעלת הצעדה (בחרת שלא לבוא). את די מככבת באלבומי תמונות… הייתה לך נראות שהיא אולי שניה רק לנראות שלי בתור מי שיזמה, אירגנה, הפעילה והנהיגה את הצעדה… כולן הוזמנו לשלוח טקסטים לקמפיין הכרזות. לא בחנו אם הכותבות סיסג'נדריות או סטרייטיות או לבנות. הרוב המוחלט של הכרזות הוא בניחוח סטרייטי. לדעתי הרוב גם לבן. הייתה בצעדה במה פתוחה. גם שם לא הושתקת. אפילו התראיינת לצעדה – אמנם המראיינים עשו מזה שמות, וזה היה ממש חרא. אבל מבחינת הצעדה, הייתה לך הזכות לייצג אותה.

    בואי נדבר קצת על מספרים.

    מתוך שלוש המארגנות האקטיביות במצעד, שתיים סיסג'נדריות ואחת ג'נדרקווירית. מתוך כלל המארגנות גם מאחורי הקלעים – כולה שתי מארגנות שלא עוברות כנשים, מתוך קבוצה של 36. מתוך מי שעלתה על הבמה: אחת ג'נדרקווירית, אישה טרנסית אחת, ולפחות שש או שבע סיסג'נדריות. הפנים התקשורתיות של הצעדה היו שלי – גם סיסג'נדרית וגם לבנה. איפה בדיוק הזהות שלך נמחקת פה? בתור סטרייטית? עד כמה שאני יודעת לפחות חצי מהנשים שעלו לבמה מזדהות כסטרייטיות. בעצם, המומה זו לא המילה הנכונה, פשוט קצרה היריעה. לא מבינה (ומתרעמת, בלשון המעטה) מאבחנות שאת עושה בין ביסקסואליות לסטרייטיות לצורך מטרת הצעדה. את סבורה שמישהו שואל אם אני ביסקסואלית כשאני יוצאת למרחב הציבורי? את חושבת שאני נאנסתי פחות ממך מחיי? את מכירה בזה שדווקא ביסקסואליות חוטפות הטרדות מוגברות על היותן כאלה?

    ובתור מי שכתבה על המצעד, והתראיינה (אמנם באופן שיצא מחורבן, אבל מבחינתנו היית מזוהה עם ארגון המצעד) ושגם יכלה בכל עת לעלות על הבמה… אני באמת לא מבינה איך הושתקת. חוץ מזה שמישהי כתבה טו סנטס שאת לא אוהבת.

    ברור לכולנו שאת שרמוטה כל הזמן, שלא ביקשת את זה, שאין לך מנוס. כמוני כמוך, וכמונו כל מי שהייתה במצעד הזה. מי מיצבה אותך בתור בת ברית, שמחוייבת לשתוק, חוץ מעצמך?

    בכל צעדה או מחאה אחרת שאני הייתי בה אי פעם, לא פינו מקום בצעדה לנראות או לקולות לא נורמטיביים. לא למזרחיות, לא לברה"מיות, לא לקוויריות… בצעדה הזאת כן. ועדיין, לא היה רוב מזרחי, ולא היה רוב מהקשת הטרנסית. פשוט הייתה נראות בפעם הראשונה בהסטוריה. ממש גועל נפש, אה?

    ולכל מקהלת האמן-אמן… במיוחד כל אלה שאפילו לא היו בצעדה: אם אתן באמת מרגישות מושתקות, ואם זה מבוסס על תחושה סובייקטיבית שלכן (כי אם אתן אומרות את זה נכון…) – חובה עליכן עכשיו להסתכל על מה שאומרות לכן: שמה שאתן אומרות ועושות הוא גזעני ומדיר לקבוצות אחרות. כי אמרו לכן. ואז בעצם אין לכן טיעון… ואם זה לא נכון, שפשוט אפשר להגיד "אם אני מרגישה ככה זה נכון", אז מאיפה החוצפה, אחווה נורמטיבית יקרה, לתמוך בזה. במיוחד אם לא הייתן. במיוחד אם אין שום תימוכין אובייקטיביים.

    ובמיוחד כל אחת מכן שאי פעם קראה לעצמה חברה שלי. ככה? באמת? מישהי כתבה פוסט בהקשר של המצעד שלא מצא חן בעיניכן… או בעייני מישהי… וככה אתן מסכימות לעשות ביטול, לי ולצעדה המדהימה הזאת על כל מאות הנשים הלבנות והסיסג'נדריות והמזרחיות והקוויריות והברה"מיות והטרנסיות והזקנות והצעירות והמשכילות והפחות משכילות האמידות והעניות והנשים, הנשים על כל גווניהן, שצעדו, שמצאו קול, שמצאו אחות ורעה, וזעקו את כאבן ואת זעמן ואת התנגדותן ואת עצמאותן… לעשות לנו ולהן שיימינג כזה… תתביישו.

    • קשה לי עם הדרישה (לקראת הסוף) ל"ראיות אובייקטיביות להשתקה", בעיקר בהקשר הזה – בהרבה מקרים אין מניעה "אובייקטיבית" להשתתפות – וזו בדיוק הנקודה. לעתים מישהו מונע ממך פיזית לדבר או אומר לך לשתוק. אבל השתקה לא תמיד עובדת ככה (ודאי לא השתקה של מיעוט או קבוצת שוליים), ואולי אפילו לרוב לא עובדת ככה. כשאני נכנסת לחלל שאני האישה היחידה בו, או מלא בדימויים פורנוגרפיים או בדיחות שוביניסטיות, לא צריך להגיד לי לשתוק כדי להפריע לי לדבר, ואין לי שום דרך להראות אובייקטיבית שמשהו היה קורה לי לו הייתי מדברת. גם שימוש בטרמינולוגיה שאין לי מושג איך לאכול אותה, או פנייה להון תרבותי, היא לא השתקה אובייקטיבית. אני יכולה להבין חלקים מהדיון, לחשוב שהוא רלוונטי אליי, ולהרגיש שאני לא יכולה להשתתף בו.
      חלק גדול מההתנגדות לדימויים שמשפילים נשים, מבזים אותן ומחזקים סטריאוטיפים שליליים נובע בדיוק מהתפיסה הזו – שיש דברים שיוצרים אקלים שמקשה על נשים פוגע בהן, בלי שנוכל להראות קשר סיבתי חד בין פרסום של חברה מסוימת ואונס, או בין סרטון פופולרי והעדפה להעסיק גברים.
      זה לא אומר שצריך לסובב כל דיון לפי תחושות סובייקטיביות (אישית, הייתי שמחה אם דיונים פמיניסטיים שונים סביבנו היו כוללים קצת יותר ביסוס במציאות וקצת פחות ביסס בתחושות), אבל נראה לי שגם צריך להיזהר מהמהירות שבה אנחנו מבטלות אותן בהקשר הזה.

      ברור לי שבמקרה הזה את מתייחסת לנסיבות מסוימות, אבל זו לא דרישה שהייתי מציגה כמבנת מאליה.

      • ההשוואה ללהיות האישה היחידה במרחב גברי הוא פשוט לא תופס. כשאני מדברת על אובייקטיביות פה אני מדברת על זה בקונטקסט פמיניסטי ואקטיביסטי, עם כל ההכרה האפשרית בסוגי ההשתקה. אז כאן מדובר באישה סיסג'נדרית, לבנה, הטרו… לא רק שחברתית, פוליטית ואקטיביסטית מן האוכלוסיות הפריווילגיוניות, אלא גם שהייתה חלק מהרוב בצעדה. והייתה לחלוטין מיוצגת בהנהגת הצעדה. לעזאזל, הייתה בעצמה חלק מזה. היא מרגישה מושתקת כי הייתה נוכחות של אנשות לא נורמטיביות מגדרית? היא מרדדת את הכאב והחוויה של טרנסג'נדריות? של האלימות כלפיהן? טוענת שזו בחירה שלהן להיות מוטרדות??? (איפה כבר שמעתי על זה, בואי נחשוב. אה כן, אם לא נתלבש כמו שרמוטות לא יאנסו אותנו…), בוכה על ניראות של ביסקסואליות פור פאקס סייק? למה, אני פחות אישה ממנה? זה פוסט כל כך גזעני, כל כך לטבא"קפובי, כל גם אלים ומלוכלך… בטח כאשר מסתבר שהרבה מהכאב זה כי היא לא קיבלה תודה מהבמה? אז בטח, לכתוב פוסט, לא לדבר עם הנפשות הפועלות… כי באמת, היא לא קובלת על הצעדה עצמה. ממש לא. היא לא פגועה ממאות הנשים שהגיעו וצעדו וצעקו. היא עצבנית על המארגנות. והיא מכירה אותנו ויכלה קודם כל לדבר איתנו. אבל לא עשתה זאת. אין לי מילים מספיק חריפות להתנהלות הזאת.

      • ציפי – אני מבינה את הפגיעה, אני מבינה את הכעס, ואני מבינה למה זה פוסט שכשקוראת מארגנת הצעדה נהיה לה "שחור בעיניים". (צריך להגיד שכשאני קראתי את הפוסט הזה ראיתי דברים שונים לגמרי, אבל ברור לי שמה שאני קראתי בדברים של מאיה היה מושפע מאוד מהעמדה ממנה ניגשתי לטקסט, ומזה שלא היה לי שום קשר לצעדה).
        אבל אני לא מדברת על המקום שממנו מאיה כותבת, הדינמיקה ביניכן או אילו תגובות אחרות ניתן היה לבחור ומה היתרונות שלהן. אני מדברת על האופן שבו אנחנו מגדירות השתקה, ומה אנחנו דורשות כדי להוכיח אותה או להאמין לה. ויכול להיות שזה לא הוגן מצידי לפתוח את הנושא בהקשר המסוים הזה, שבו אני הרבה פחות נסערת ומעורבת רגשית – ואם את מעדיפה לרדת מזה (או לא כאן, או לא עכשיו) – אני מבינה ומכבדת את הבחירה הזו.

        אם זה כן דיון שמתאים לך להמשיך –
        אני מודעת לעובדה שבהרבה מעגלים סביבנו מקובל להחיל סטנדרטים שונים לחלוטין על הגדרה של פרקטיקה (בעיקר פוגענית) או הכרה בה לפי המאפיינים של 'הנפגעת' – אני חושבת שלפעמים זה מוצדק, ולפעמים זה נהיה לא סביר, וגורם לנו לטשטש סטנדרטים ולהעלים פגיעות בעצמנו. ברור שיש פגיעות שקבוצות מסוימות סובלות מהן פחות, ולפעמים סובלות אחרת, ולפעמים גם פחות וגם אחרת, ושלפעמים אבדן של פריווילגיות מתורגם ל"פגיעה". אבל זה לא אומר שאין פגיעה, או שלא ייתכן שמישהי תחוש נפגעת בלי להיפגע "אובייקטיבית".
        אני לא לגמרי בטוחה מה זה "אובייקטיביות בקונטקסט פמיניסטי ואקטיביסטי" – גם ביחס להטרדות מיניות, נניח (נושא שזוכה להרבה תשומת לב פמיניסטית אקטיביסטית…), נדמה לי שאנחנו משתדלות לייחס משקל לעובדה שמישהי חשה מוטרדת, ולא רק לבדוק האם הייתה מה שהחוק (נניח) קורא הטרדה, או כוונה להטריד .
        קשר עם המארגנות או מערבות באירוע לא רלוונטיים לחלק המסוים הזה – הוא נכתב בפסקה שהתייחסה במפורש לאחרות ולא למאיה.
        אני מבינה שיש כאן מהלך שהוא מאוד עדין ומורכב של יצירה של מרחב שהוא יותר בטוח, ויותר מכיל יותר מייצג לכולן, ומחייב שינויים בכלמיני דברים שהתרגלנו אליהם, ולחלקנו מאוד נוחים וכמעט מובנים מאליהם, ושיוצר סדרים חדשים שצריך להתמודד איתם. אני לא בטוחה שהדרך לעשות את זה היא לדרוש סטדנרטים "אובייקטיביים" לפגיעה, או לדרוש סטנדרטים "אובייקטיביים" לפגיעה רק מנשים מסוימות.
        אישית, אני מעדיפה את הגישה שלך בתגובה השנייה – של בחינת המקרה המסוים שמתייחסת אליו – בנסיבות האלו קרה כך וכך, אלו היו התנאים, אלו היו המעורבות זה היה המקום שלהן – איך סביר לראות את זה. אבל אפשר לחשב גם על דרכים אחרות.

      • אין לי הרבה משאבים נפשיים להמשיך להגן על הפגיעה *שלי*, שהיא לא פחות אמיתית.

        אני לא טענתי שמאיה צריכה להוכיח את הפגיעה שלה. אני יוצאת מהנחה שהיא מאוד מאוד נפגעת. שהכאב שלה אמיתי ביותר. אני אפילו אומרת שהיא העלתה נושאים לדיון ששווה לדון בהם, אבל שאני חושבת שהיא חסמה כל אפשרות לדיון בהתעקשות על הפגיעות שלה וחידושן כל פעם מחדש. אם למאיה יש זכות להיות נפגעת *גם כאשר היא לא יכולה אפילו להצביע על מי או מה עשו את זה או מה יכלו לעשות אחרת (חוץ מלא להתקיים)* (וזאת הכוונה שלי באובייקטיביות, לא למטרות הוכחה), אז ודאי לאנשות שמאיה הצביעה עליהן בשמן, ופירקה טקסטים שלהן באופן מבזה ומבטל, באופן ישיר ומכוון כלפיהן יש זכות להיות נפגעות. אבל איכשהו, הפגיעה שלהן מושתקת, מועלמת, מוצדקת… זה מזעזע אותי ברמות בלתי נתפסות. אני עומדת מול אנשות מרוסקות, וכולנו מסתכלות מסביב, לראות איפה יש לנו מקום, לנו, לא רק לפגיעות שלנו. שלהן. ואין. אין הכרה ואין מקום. יש הרבה הצדקה לפגיעות ומחיקה והתעלמות. אני כמעט היחידה במרחב הוירטואלי שמדברת את הפגיעה שלהן, ואני חוטפת על זה אינסוף כאפות. כשכולכן תכירו במגוון הפגיעות שנוצרו פה, אולי יהיה אפשר להתחיל דיאלוג.

      • תודה. אני חושבת שאני מבינה עכשיו טוב יותר למה התכוונת, ומבינה את החשיבות של האבחנה הזו. שמחה שמצאת את האנרגיות להמשיך להסביר.

        בנוגע לסוף דברייך – אני מאוד לא רוצה להתעלם (כי אני לא יכולה שלא לשמוע את התסכול והכאב והאכזבה – ועצוב לי וחבל לי שככה את מרגישה, לא חושבת שמגיע לך).
        אבל אני גם לא בטוחה איך אני יכולה להגיב לזה בצורה נכונה – אני לא בטוחה מי זה "כולנו", אבל בספק כמה מהן היו רוצות שאדבר בשמן או אייצג אותן (בפרט לאור העובדה שבואי נודה על האמת – אני מה זה אאוטסיידרית ביחס לדברים אמיתיים שקורים במציאות, ולא מחוברת גם לכל מה שקורה ברשת).
        זה שהביקורת של מאיה פגעה באחרות (במציאות), זה ברור לי. ברור לי מהדברים שלך, ומהמעט שאני קולטת מאחרות. אני לא חושבת שהדרך היחידה להכיר בפגיעה של צד אחד, או לחשוב שיש כמה רעיונות חשובים במה שמאיה כתבה (ואני חושבת שיש כמה רעיונות חשובים במה שמאיה כתבה, גם אם יש דברים אחרים שאני לא מבינה או לא מסכימה איתם – ואישית, הרעיונות שחשובים לי לא קשורים ישירות למצעד עצמו, אבל זה כבר באמת נהיה מורכב) היא לבטל את הפגיעה של צדדים אחרים – ברור לי שיש כאן שני צדדים פגועים. ברור לי גם שבשלב הנוכחי לכל צד יש סיבות להיות פגוע, גם אם אני לא מכירה ממקור ראשון או שני חלק מהפגיעות האלו. מסכימה לגמרי שדיאלוג מחייב הכרה בפגיעות וברגישות שקיימת עכשיו. רק לא מרגישה נוח להתיימר להיות אחד מהקולות בדיאלוג הזה.

    • ציפי, את יצור צבוע. יהיה טוב אם תהיי קצת בשקט מידי פעם ותתני לאחרות לדבר בלי שתנסי להשתיק רק בכלל שהדיעה הלגיטימית היחדיה במרחב הזה שייכת לך. די כבר.

  6. וואו, ציפי, את יכולה לעצור שניה מלהתרגז על כולם ולהקשיב שניה. אפילו והכל היה מהמם, אפילו ושום דבר לא צריך להשתנות, מה הבעיה להקשיב למישהי בלי להפוך את זה למאבק אישי שלך? יש שיח אלים, פיל גדול שבחדר, וכל פעם שמישהוי מעלה את זה התגובה היא עוד אלימות. וזה לא ממש מהמם.

    • זה לא מאבק אישי שלי. זה מאבק של כל אישה טרנסג'נדרית, ביסקסואלית, לא "נורמטיבית" מגדרית, לסבית, ואחרות שנפגעו פה. הגישה כאילו אני נעלבתי וזהו זה גם מבזה. יש שורה שלמה של אנשות פגועות פה, והפגיעה *שלהן* מושתקת לחלוטין, כולל ע"י כל הנשמות הטהורות שמוחקות אותן פה באופן אנונימי.

      גם מאיה יכלה להעלות את הפיל הענק בחדר בלי לרמוס כל כך הרבה אנשות. לפגיעה שלהן לא מגיעה ההיררכיה הזאת, שלמאיה מותר לפגוע כי היא פגועה, אבל לי או לאחרות אין זכות לדבר את הפגיעה. כי הן באמת וממש מושתקות כאן. מאיה ליטרלי הרסה פה חיים של אנשים. מגיע להן הכרה.

  7. Tsipi, אני, שלא הייתי מעורב בארגון, וכן הייתי במצעד, ולא יודע מי הכותבת, ולא מאה אחוז בטוח שאני יודע מי את, לא מרגיש בפוסט הזה דה-לגיטימציה או שיימינג. אולי המרחב יכול להיות יותר מעצים ותומך אם לא כל ביטוי של כאב (אפילו כזה שמלווה בניתוח פוליטי בעייתי) ייתפס כהתקפה?

    • כאשר הכתיבה נוגעת לגופן של אנשות ספציפיות, מפרקת טקסטים של אותן אנשות ספציפיות, שמוזכרות בשם… זה לא ניתוח פוליטי, זה אישי לגמרי.

  8. היי מאיה. מאוד הזדהיתי עם הדברים שכתבת. הרבה פעמים צורת הדיבור של פעילי להטבא"ק מסויימים (אנשים.ות מסויימים.ות מינו את עצמן.ם לדוברי הלהטבא"ק ולקולם של חסרי הקול לכאורה ) שאיננה בהכרח מייצגת את הקהילה הלהטבא"קית בכללותה. החיים מצערים. הרבה פעמים מי שהיו קורבנות מפנימים חלק מהדיכוי והופכים לבריונות ובריונים כלפי אלה שהם.ן יכולים להפגין כוח עליהם. לעיתים גם אלה שהיו קורבנות ושורדים חווים.ות את הפגיעה שוב ושוב. קוראים לזה רה-וויקטימזציה. תודה שתמללת גם את הכאב שלי בבואי לנסות ולהיות בעלת ברית…

  9. מאיה, אני לא יכול-ה להכיל את מגוון הצורות שבהן הכאיב לי מה שכתבת, אז אתמקד בנקודה אחת.

    ההתייחסות שלך אל ג'נדרקוויריות כאל משהו לא רציני, כאל אנשים שעוברות פחות הטרדות, תקיפות וכו', כאל משהו קליל ואולי אופנתי, לא כל שכן כאל אנשים שיכולות פשוט לעבור כגברים וכך לא להיות מוטרדות, היא אחד הדברים הכי פוגעניים שיכולת להגיד. את לא מתחילה לדמיין את הדברים שעברתי, כג'נדרקוויר (וכן, אני יודע-ת היטב על הרבה מהדברים שעוברית נשים סיסג'נדריות הטרוסקסואליות). אני לא מאמינ-ה שאת מנפנפת סבל שעברתי במשך שנים כאילו זה דבר של מה בכך. מקשר-ת לפוסט שלי שנוגע בנושא, למקרה שאת או אחרות כאן ירצו להבין משהו מזה.
    http://grrlfag.wordpress.com/2012/12/17/%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91-%D7%91%D7%98%D7%95%D7%97-%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99-%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%9E%D7%A8%D7%97%D7%91-%D7%91/

    ולגבי לעבור כגבר, סביר להניח שאת יכולה לעבור כגבר נורמטיבי הרבה יותר משאני יכול-ה, ואולי במחיר נפשי נמוך יותר, אני לא בטוח-ה…

    • וואלה, את.ה סובל.ת יותר. איך לא חשבתי על זה. אני אלך לדחוף את האונס שלי לתחת, ואתן לך את כל הבמה כי זה הדבר הראוי היחיד לעשות.

  10. תודה שפרסמת, זה פוסט טעון וכואב שמעלה נושאים ממש חשובים (שהיה צריך לדבר עליהם בדרך זו או אחרת), וגם כמה הנחות שאני פחות מסכימה איתן.
    אני חושבת שאחת הבעיות באמת היתה חוסר סינכרון או העדר סולידריות (תלוי עד כמה את פסימית) בין פעילות וצועדות לגבי המטרה של המצעד, את מי מייצגות, ומה המרחק ביחס לצעדה המקורית אי שם בקנדה. כל אחת באה עם הכאב שלה והפנטזיה שלה, עם החוויות הספציפיות שהיא עברה או לא עברה, היחס למילה שרמוטה וכו'.
    האם באמת היית רוצה לעשות סלאט-ווק שמיועד בעיקר לנשים (ולבנות בריתן) שמתלבשות בצורה "נשית" או חשופה, ללסביות\בי פמיות, לנשים עם מבנה גוף שקשה יותר לעבור איתו כגבר, ולנשים שיוצאות לדייטים ו\או סטוצים עם גברים?
    אני מקבלת את הטיעון שלך שנשים מהקבוצות האלה ועם הפרקטיקות האלה אולי מוטרדות יותר בהליכה ברחוב ובטוח עוברות יותר דייט-רייפים, וזה משהו שלא פשוט להביא לשיח של נפגעות\שורדות, כשהמסרים שאנחנו ממלמלות על אוטומט הם "זה קורה לכולן בכל מקום ומצב ולבוש וגוף". אז בהחלט כדאי לעשות ריאליטי צ'ק למשפט הזה, בסביבה בטוחה ולא מאשימה או יוצרת 'מדרג פגיעות' והיררכיות בין נפגעות..

    א-ב-ל.. זאת הסתכלות מצמצמת שמוחקת פגיעות שלא נחשבות "רגילות" ברפרטואר (הכאוב) של נשים הטרואיות – פגיעות לא פחות יומיומיות, שנחוות לפעמים גם כן כחלק בלתי נפרד מזהות ומגוף ומפרקטיקה של א\נשים מסוימות. אז נכון, כשמישהו טרנסג'נדר או כשאישה שהמגדר שלה מבלבל אנשים יוצאים החוצה, סביר להניח שלא יצעקו להם 'שרמוטה' או ישרקו להם, אבל יפגעו בהם בדרכים אחרות. יצעקו עליהם שהם סוטים ושיצאו מהשירותים של הגברים\נשים, יקניטו אותם בחנויות בגדים, ובאוטובוס יבהו להם בחזה ובין הרגליים כדי לנסות לקטלג וישאלו אותם שאלות פולשניות נורא. בתור מישהי שבעיקר יצאה עם נשים, כשאנשים התחילו איתי ואמרתי להם שיש לי בת זוג (עד כאן מסלול הנראות ה"הטרואי") הם מיד הרגישו מאוד בנוח לשאול איך אנחנו מקיימות יחסי מין, 'מי הגבר', האם אני גומרת בלי זין, האם שכבתי אי פעם עם גברים ואיך אני יודעת שלא בא לי, איך נביא ילדים ושאר הטרדות ומבטים שגרמו לי ממש לא להרגיש בטוחה. ואם ניתן מקום בעיקר להטרדות ופגיעות "הטרואיות", איפה יהיה המקום של לסביות לדבר על אלימות מינית בזוגיות ובדייטינג בין נשים, ואיך נשים הפנימו סקסיזם בצורה מצטיינת? האם אישה תרגיש בנוח לספר על זה שבעלה האהוב, לו היא נשואה כבר 40 שנה, היה אומר לה שזו חובתה לספק אותו, אחרת…? נראה לי שבשלב הזה אפשר להביט גם במרחבים שהם לא המסדרון של הבניין או המשרד או המסיבה, גם לתוך המקומות שאנחנו מדמיינות שהם בטוחים.

    כדאי גם לזכור שהמילה 'שרמוטה' או 'זונה' היא רק *אחד* מהסימפטומים לאלימות וסקסיזם שמופנים נגד נשים, שרובה בכלל לא מסומנת בקלות.
    אם באותה מידה שחברות שלי התעקשו ללכת עם חצאיות ובגדים שקופים, אני כיסיתי את עצמי בבגדים כשיצאתי החוצה, בלי ללכת עם גופייה בקיץ, אלא בבגדים ארוכים או "גבריים" שיתנו לי ביטחון, אז זה לא סימפטום שצריכות לנטרל?
    ביטחון אשלייתי או אמיתי, זה כבר פחות משנה, כי אני, כמוהן, כבר נמצאתי בתוך המכונה האכזרית הזו של המשטור והאלימות, רק שההתמודדות שלי היא שונה, אמיצה או לא, בחירה או לא, זה לא משנה – רובנו עוצבו ע"י האלימות והסקסיזם האלה, מהרמות הכי מיניאטוריות של היומיום ועד לדברים שבאמת מדברות עליהם ב"אני צריכה את צעדת השרמוטות כי.."

    אני מרגישה שקצת פספסנו אם לא הצלחנו לערער את המחשבה שהמושג 'שרמוטה' באמת קשור לעם מי נשים שוכבות וכמה (בגלל זה גם פחות התחברתי להתבטאויות סביב הצעדה בסגנון "לעשות המון סקס זה הכי מגניב", כי זה להישאר בסרט שלהיות 'שרמוטה' באמת קשור בכלל לסקס ולמי הפרטנר ולא למגדר ולפוליטיקה, לאלימות ולענישה על חציית גבולות. זה להחליף את הקדושה\זונה במודל הפוך מדיר וממשטר). נערים ונערות בתיכון מפיצות שמועות על "ההיא" בשכבה ששוכבת עם כולם בלי שיש להם באמת מושג מה קורה, סתם כי אפשר לעשות את זה למישהי שלא באה להם טוב בדינמיקה החברתית, שיש לה ביטחון או היא מתלבשת אחרת או כי היא סירבה לצאת עם מישהו.

    אני מבינה את התסכול שלך, שמה שבשבילי הרגיש קצת כמו דראג ופורים (לשים שמלה וללכת ברגלים וזרועות ובתי שחי חשופים), זה עוד יום רגיל בשביל נשים אחרות בדרך למסיבה או לחברות. אבל אולי הכאב שאת חשת מה"זילות" במילה ובדימוי של ה'שרמוטה' לא כל כך רחוק מאיך שהרבה נשים הרגישו עם עצם השימוש במושג הזה בשם של הצעדה. נשים שכתבו שהן לא יכולות או רוצות להתעצם ולהאבק בדרך של ניכוס הביטוי 'שרמוטות' כל עוד השוט הזה מונח עליהן, כל עוד אלה החיים שלהן. אז בשביל X לחזור על המילה 'שרמוטה' מיליון פעם בצורה מגוחכת זה מה שמרגיש לה מפרק מנגנונים ומסיר שוטים, ובשביל Y שמפחדת מהמילה הזו, זה לשים טלית ולשיר בכותל, כי לא יגידו לה שהיא טמאה או נחותה או שקולה ערווה.

    דבר אחרון, לגבי זנות, לא הבנתי למה את מרגישה מותקפת מהביקורת הזו. אולי זה מועיל להגיד שזנות היא אם כל חטאת, שגברים לוקחים מקיומה לגיטימציה לתקוף ושכל עוד יש זונה אחת אף אישה לא בטוחה – אבל נראה לי שזה באותה מידה לגיטימי להפוך את השקף ולראות זנות כעוד תולדה של המנגנון הפטריארכלי ותרבות האונס, ושבתוך זה צריך לשרוד ולהאבק גם על זכויות. להאשים את קיום הזנות חוטא בעיניי לנשים שגם ככה כולן רוצות להתנער מהן ואין כרגע התארגנות של מאות זונות ובעלות ברית שמוכנות לצעוד איתן בת"א (אמן וזה יקרה)

    • לשרוד ולהאבק על זכויות- כן. שכמה עובדי.ות בזנות שבחרו בזה יתחילו להגן על חופש העיסוק שלהם ולראות את זה כמשהו שנוגע *רק* להם? לא.

      לגבי הנקודה העיקרית שלך- הכאב שונה, הפגיעה שונה, ולא חייבים לערבב הכל באותו המצעד. אפשר לעשות מצעד לנפגעות תקיפה מינית שדורשות ביטחון ושהתירוץ הזה לאלימות יבוטל, ואפשר לעשות מצעד טרנסג'נדרי וקווירי לבטחון במרחב ולערעור הדיכוטומיה המגדרית. פעם אחת אני בת ברית, פעם אחת אני לא. לערבב הכל עם הכל אומר שאני לא יכולה לומר כלום אף פעם, כי אז אני ישר פוגעת- כמו שאת רואה מהתגובות ומההד בפייסבוק.

      • מאיה, אני חושבת שהיה אמיץ מצידך לכתוב את הפוסט, ואני מסכימה עם חלקים מסוימים מתוכו כי גם אני מרגישה מושתקת בקהילה הפמיניסטית, או ליתר דיוק בקרב נשים מסוימות מתוכה, שחושבות שבחרתי באשכנזיות שלי ושיש לי איזשהן "זכויות יתר" (אלה לא זכויות יתר, וזה נוראי שלא כולן נהנות מהן אבל זה מה שאנחנו כאן כדי לשנות!). אבל….. אני ממש לא חושבת שהמסקנה הנכונה פה היא שצריך הפרדה. המאבקים האלה, למרות שלכל אחד מהם צרכים שונים (לחברות הטרנסיות שלי יש צורך באימוץ דרישות מאבק שלי אין, למשל שירותים לא ממוגדרים כדי להפחית הטרדות וביריונות כלפיהן כשהן נכנסות לתא שירותים "לא נכון" וכו'), נאבקים במהות באותו הדבר: בסקסיזם. אותו סקסיזם שמייצר תרבות אונס עבורך ועבורי כנשים סיסג'נדריות הטרוסקסואליות, מייצר תופעות אחרות עבור החברות הטרנסיות שלנו, עבור החברות הלסביות שלנו, עבור החברות הקוויריות שלנו. כדי להיות חזקות באמת במאבק נגדו אנחנו צריכות להיות מאוחדות. אני חושבת שחשוב להכיר בעובדה שכל אחת מאיתנו היא שונה ולפיכך מביאה איתה דרישות שונות למאבק, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכות לייצר היררכיה הפוכה שבה בסופו של דבר נשים מסוימות מרגישות שאין להן זכות דיבור כי אז הן לוקחות את הבמה ממישהי מדוכאת יותר, ואני חושבת שזה מה שאת באה לצאת נגדו בפוסט הזה (או לפחות ככה אני מבינה אותו).

      • וואו, באמת???? הסקסיזם פוגע בכולנו???? לא ידעתי!!!! תספרי לי עוד על זה, כי אני מטומטמת ועיוורת ומרושעת.
        פעם אחת סטרייטית קמה ואומרת שהיא הרגישה שחטפו לה את המצעד הספציפי למשהו שחשוב לה, והעולם מתמוטט. וואלה, צודקת, בואי נשאיר את המצעד לג׳נדר קווירים כי הם הנפגעים האמיתיים מתרבות האוהס האפורה והשקטה, ובאותה הזדמנות בואי גם נמשיך לדבר על כמה פמיניסטיות הן חרא, כמה הטרואיות משעממות וכמה פמיות מטומטמות. כי הם מוחלשים, אז מותר להם. פאק, לא מוכנה.

      • אז בעיניי אלימות מינית היא כלי למשטור של דיכוטומיה והיררכיה מגדרית, היא ניצול וכוח שמופעל בתוך יחסי כוחות שנבנים מהחומרים הללו, בין היתר (וגם אתניות, ומעמד וגיל וכו').
        בגלל זה אני רואה בשני המאבקים את אותו הדבר.. זה לא אומר בהכרח שאנחנו צריכות לפרק את הזהויות שלנו או שזהות אחת צריכה להיות יותר במרכז מהשניה. זה אומר שכדאי לראות את התמונה הגדולה: גברים תוקפים מינית נשית בגלל שלימדו אותם מה זה 'גבר' ומה זה 'אישה', מי אמור להשתמש במי ואיך והרצון או ההסכמה שלה לא רלוונטית כי היא לא סובייקט. גבר או אישה שתוקפים ג'נדרקוויר או להט"בית מפעילים אלימות כלפי מי ש"חרג\ה מהגבולות המגדריים שהחברה הקציבה לו\ה", שמתויגת כפריק וכסוטה והכל הופך מותר. אני באמת חושבת שברמת העומק, ומאחורי הזהויות השונות, זה בא מאותו מנגנון דכאני, גם אם נפרק לצעדות שונות כדי להדגיש חוויות וצורות מסוימות של אלימות כלפי א\נשים שונות

      • ואגב, מה שאת מתארת מאוד דומה להתפלגות שהיתה לשני המצעדים – לא? מצעד "לא מתביישות ולא אשמות" נגד אלימות מינית וצעדת שרמוטות רדיקאלית יותר.

      • אחת היתה של מאבק סוציאליסטי שרצו לדבר על משהו מאד מאד שונה, אחת היתה של המצעד הרדיקלי שבפועל אמרו משהו לא לגמרי מדויק לחוויה של רוב נפגעות האונס הסיס וההטרו.
        ממתי נפגעות אונס זה לא רדיקלי מספיק?

  11. אני יודעת שזה קשה שבבית שלך את צריכה לקבל ביקורת כל הזמן, ואני לא הולכת להגיד "אבל לנו יותר קשה הבורות שלך!" כי מותר לך להרגיש בנוח במאבק שלך. אבל אני כן חושבת שביקורת עניינית בנוגע לנושא והזמנה לדיון היתה מועילה הרבה יותר מאשר התדרדרות ללכלוך על קהילות שלמות ודרישה שנפסיק לדבר על האלימות שאנו חוות כלא הטרו, כלא סיס וכלא לבנות.

    זה לא עניין של סבל גדול יותר או פחות, אלא של קשר ישיר בין אותן זהויות לאלימות שאנו חוות, משהו שאי אפשר להפריד לשני מצעדים. אנחנו שרמוטות ביסקסואליות לא כי מתחשק לנו לדחוף עוד זהויות למצעד אלא כי זה קשור מאוד לשרמוטיות שלנו. בדרישה שלך להפריד מאבקים כאילו הם לא קשורים אחד לשני את בעצם מוחקת אלימות מינית שאנחנו עוברת כלא הטרו, כלא סיס וכלא לבנות. אלימות מינית כמו (אולי טריגרים) חפצון מטורף שטרנסיות עוברות, לחץ מהבן זוג לשלישיה עם עוד אישה כשאת ביסקסואלית, קריאות של "זונה רוסיה". חובתנו לדבר על החוויות שלנו ולקשר את הזהות שלנו לחוויות האלימות והמשפילות שאנחנו עוברות.

    (מה שאני כן מסכימה שהוא לא הכי קשור הוא עניין הטבעונות. כטבעונית אני לא מרגישה שהאידיאולוגיה שלי קשורה לאלימות המינית שאני חווה. האלימות שבעליי החיים חוות לדעתי כן קשורה בעקיפין, אבל רק בעקיפין).

    ובאמת שהיתי רוצה לגרום לכולן להרגיש שייכות ובטוחות במאבק שלהן, אבל זה קשה כשהביקורת שמופנית אל ה"רדיקליות" היא אף פעם לא באמת עניינית וכן, עד כמה שתגלגלי עיניים היא נגועה בטרנספוביה במקרה הזה. וגם אם לסביות סובלות מפחות אלימות מינית כי הן לא שוכבות עם גברים זה לא משחק של למי יותר קשה, הן סובלות בצורה *שונה* וזכותן לדבר על זה.

    • אוח, לא דיברתי על הפרדה, דיברתי על זה שמותר גם להטרואיות המשעממות לבכות על שלהן בלי להיות נורא נורא רגישות כל הזמן לכל הסביבה שלהן ולכל המאבקים היותר דפוקים. נגועה בטרנסופןביה? בטח. אתם נגועים במיזוגניה. לא לומדים איך להיות פחות טרנסופובים בלי לחשוף אותה לאור.
      ואני באמת אגלגל עיניים ואבכה ואהיה פריווילגיונית מגעילה ונאנסת עם כוס מסריח שאוכלת בשר ושוכבת עם גברים ובהחלט ולגמרי לא *מהממת*, אבל זו פאקינג זכותי במאבק שהתחיל בכלל על האשמת הקורבן ואונס, ולא על גישה בטוחה לשירותים. אני דורשת מקום, גם כשאני קקי ומשעממת ואיומה והגמונית מגיע לי מקום בפאקינג מאבק המחורבן הזה.

  12. אם להסתכן בלהישמע צינית קצת, זה לא ממש מפתיע אותי שאנשים שחושבים שלפרסם סטוסים וממים שקוראים למוות לכל הסטרייטים זה מהממוש ומדהימוש הם לא חזקים בסולידריות, או אפילו איזושהיא רגישות אנושית בסיסית לנשים באותה קבוצה שזה מגניבוש לאחל לה למות.
    פשוט לא כל כך מפתיע, מה לעשות.

  13. אתן כל כך אכולות בקורבניזם פשטני שהוא מכלה את כל השיח שלכן. למי יש "פריווילגיות"? או מי מהקולקטיבים שנגדיר לנו במחלקה למגדר הכי מסכן? זו ראיית עולם כל כך צרה ושטחית, גם כשהיא מנוסחת עם ז'ארגון מגדרי ג'נדרקווירסיסג'נדרי.

    אני עוקב אחריכן כבר קרוב לשנה. אני רואה את הריבים האינפנטילים בו המזרחיות משפילות את האשכנזיות, הג'נדר בלה בלה את הסטרייטיות. הנשים את "בעלי הברית". ואם נודה על האמת, זה סוג של תג כבוד בעולמכן המעוות להיות כמה שיותר חברה בקולקטיב המקופח. במקום להוות אלטרנטיבה של שוויון יצרתן תמונת מראה של החברות הפטריאכליות הפרימיטיביות ביותר.

    תעצרו לרגע ותפקחו את עיניכן. למה יותר ויותר נשים, מודרניות ותומכות שוויון מלא, מסתייגות לראשונה בהיסטוריה המערבית מלהגדיר את עצמן "פמיניסטיות"?
    זה לא כי הן לא מודעות, זה כי אתן הפכתן לבדיחה. האובססייה שלכן עם הטיות הזכר-נקבה, עם הז'ארגון, עם להחליט שכל דיבור על מישהו שהתחיל אם מישהי בגמלוניות זה "טריגר" מזעזע שמצריך אקספוזיצייה מיוחדת לחולי אפיליפסייה לא גורם לשיח שלכן להראות שפוי בעיני מי שלא מכורים לתחושת מסכנות. לקחתן בעיה חמורה וקיימת (גם אם כזו שנמצאת בדעיכה עקבית וטבעית כבר מעל מאה וחמישים שנה) והגחכתן אותה.

    בעולם בו רקפת רוסק-עמינח יכולה להיות מנכלית בנק לאומי וכושי שמשחק כדורסל מתמנה לנשיא ארה"ב השיח שלכן פשטני, שלא לומר מנותק. כן, יש גזענות, וסקסיזם אבל לא – אין תקרת זכוכית. במקום לעודד נשים וגברים (שימו לב שלא כתבתי א.נשים) לראות עצמן כפרטים, אתן מעודדות התבוססות וחפירה אין קץ אודות שלל "קבוצות" והטיות מין בשפה, ושורשן של מילים בעברית וריבים פנימיים באולימפוס.

    אז אתן הורסות את התנועה הפמיניסטית.

    * האמור לעיל נכתב בכדי להדגים הסגברה שמתוכנה אפשר כמובן להתעלם. הכותבת היא אישה בעלת מגזר זכרי ממוצע אתיופי ומזרחי שלא חושבת כי נסיבות הולדתה הן סיבה למנוע ממנה את הנאות החיים, כמו למשטר, להסליל ולהסגביר לאחרות.

  14. אני מתנצל מראש אם אדרוך על נקודות רגישות של מישהי.ו בתגובה.

    מה שאת חשה מאיה, הן תחושות קשות. הן גם תוצאה של הצלחה (מאד מוגבלת ובחוג מאד מצומצם) של מאבק לנראות של קבוצות מושתקות ומוחלשות. הצעד הבא המתבקש הוא הגדרה של הקבוצה ההגמונית באותו חוג מצומצם וחידוד הבעיות הייחודיות לה, במקום השארה שלה כשקופה וכמובנת מאליה (קראתי שבאלבי ייסדו את הפמיניזם האשכנזי).

    אבל הבעיה במה שכתבת היא שאת עושה שימוש בשיח הביקורתי כדי להגדיר את שאר הקבוצות המושתקות והמוחלשות כחלק מהבעיות של הקבוצה שלך. וזה, בצדק, מקבל תגובות קשות. מרגישה שהעוולות האישיות-פוליטיות שלך לא מקבלות מספיק מקום? לראשונה אולי תצטרכי להגדיר אותן לא כעוולות אוניברסאליות של נשים, ולקחת מקום בלי לקבל מקום אוטומאטי, אין בזה שום דבר שלילי. מה ששלילי הוא השימוש בכלים הביקורתיים הרדיקאליים נגד מי שתמיד היו במצב הזה בו צריכות.ים לקחת מקום, כאילו ההשוואה שלהןם למצב שלך (ושוב, בהקשרים מאד מסוימים ומקומיים) הוא מכניזם של השתקה והדרה. צביעה של השקוף זה לא הדרה ולא השתקה. זה כן תהליך כואב, אבל ההפניה של הזעם לקבוצות המוחלשות היא לגמרי מנגנון הגנה הגמוני.

    בקצרה, אני מערער על המסקנות הפוליטיות שלך ולא על החוויה האישית. המהלך שאת עושה של
    Naming, Blaming, Claiming
    הוא לגמרי לגמרי בכיוון הלא נכון. אני יכול להבין שכשזו השפה, וכשעושים שימוש תדיר במהלכים דומים כדי לתרגם תחושות אישיות להבנה פוליטית, כל מופע של תחושת חוסר מקום מתרגם באותה צורה. אבל לא כל חוויה אישית נגזרת באופן ישיר ובאותה צורה למסקנה פוליטית, ובמקרה הזה אני חושב ששגית, והחוויות היו צריכות להתרגם בניתוח הפוליטי להגדרה של קבוצת השייכות שלך ויצירת קהילה המקדמת את האינטרסים שלה, ולא כעמידה אל מול המדכא.ת הסימבולי.ת הטרנס/בי/קוויר, כי אין כזו.ה מדכא.ת סימבולי.ת, המדכאת הסימבולית למרבה האירוניה היא הפמיניסטית הלבנה והסיסג'נדרית, שלא טרחה מעולם להגדיר את עצמה כקהילה עם צרכים אלא כאישה אוניברסאלית, והשאירה אותך בתחושת חוסר מקום בתוך מה שהיה אמור להיות גם האירוע שלך.

    • וואו, דוד, איך לא חשבתי על זה! אני כנראה עוד יותר בלונדינית סתומה משחשבתם עד עכשיו!!
      ואני בכלל לא ניסחתי עקרונות ראשוניים של פמיניזם סטרייטי- אשכנזי אתמול וחטפתי עליו אש מכל הצדדים. איזה מזל שאתה פה, אחרת בוודאי הייתי ממשיכה לשבת בחושך, בלי שום יכולת לקרוא את מה שאני עצמי כתבתי ולהשכיל. פיו!
      עכשיו, אם לא היית גבר מזרחי עוד הייתי קוראת למה שעשית עכשיו הסגברה קלאסית, אבל מאחר ואסור לי להצביע על מי שסוטר לי אלא רק להאשים את אחיותי הלבנות, אני אאלץ לסכם שהן אלו שהסגבירו לי עכשיו מה אני מרגישה והציגו אותי שוב כמו מטומטמת (ו-וואלה, נשבר לי מהיחס הזה, נשבר לי ממנו כבר לפני עשור).
      לפעמים אנשים מאד מוחלשים יכולים להיות קקות או לא רגישים ולפגוע. אם טרנסג׳נדרית תבוא ותתן לי סטירה ברחוב, אני לא אאשים את העדר הפמיניזם האשכנזי, אני אאשים את מי שנתנה לי סטירה.

      • כשגבר מזרחי מסגביר צריך להאשים אותו בהסגברה, אבל לא את המזרחיות (שורוק). כשטרנסג'נדר.ית נותןת לך סטירה ברחוב, צריך להאשים אותה באלימות, אבל לא את הטרנסג'נדריות (שורוק). כשאשכנזי.ה סיסג'נדר.ית מוחק.ת זהויות מוחלשות, זה חלק ממנגנוני הגנה הגמוניים.

      • אבל האשמתי כאלו ספציפים, והאשמתי בניכוס החוויה הספציפית והכואבת שלי. לאחרים כואב, לפעמים כואב יותר, אבל לי כואב בצורה שלי. אני לא יכולה לומר מעכשיו שאני נכה כי אני מפרשת את המילה בצורה מסויימת ולצפות שיהיה בסדר, נכון? לא, אני לא לוקחת כאבים של אחרים והם לא לוקחים את שלי!

        אה, וסחטיין על הסליחה על ההסגברה. כי לאשכנזיות פריווילגיות לא מגיע לשמוע סליחה על זה שהתייחסו אליהן בשוביניזם.

      • אני מתנצל, לא הבנתי שאת מאשימה אותי בהסגברה, זה נראה כמו אמצעי רטורי. אז סליחה על ההסגברה. ואני בגדול לא ממשיך להתדיין אם אמרו לי שאני מסגביר, אז אני מצטער שאני לא עונה למה שכתבת.

  15. על הדרך זה גם יצא אמצעי רטורי, אבל כן, לקחת משהו שדיברתי עליו ופירטתו אותו שלשום (כולל לחטוף אש מאשכנזיות שלא רוצות להיות מוגדרות) גם עם אשתך, בין השאר, ולהסביר לי אותו ארוכות על כל מעלותיו זו בדיוק הסגברה. ואת זה אני באמת לא מוכנה לקבל- מתייחסים אלי כמטומטמת מספיק מחוץ לאינטרנט.
    כמו כן, פאסיב אגרסיביות.

    • אני לא ממשיך להתדיין לא כאמצעי פאסיב אגרסיב, אלא כי אני נותן את זכות ההשתקה שלי לנשים. אם את רוצה שלא אמשיך בדיון כל מה שצריך לעשות זה לומר שאני מסגביר, ואני שותק. זה בכלל לא משנה מה אני חושב על זה.

  16. היי מאיה,
    קראתי את הפוסט. ראיתי המון כאב ואני גם מזדהה איתו, למרות ההתנגדות שכאן, ואני מקווה שאני לא אתפס כמתנשאת, אלו מילים שחשוב שאמרת, גם אם אני לא מסכימה איתן.
    אני חושבת שכן השיח של ההיררכיה של הפריוולגיות נלקח לפעמים רחוק מידי, ואם הרגשת שאין לך מקום בצעדה, זה נכון, כי זה מה שאת מרגישה.
    אבל אני לא חושבת שצריך מצעד נפרד לטרנסים/ות וג'נדרקווירים/ות, וא/נשים לא סטרייטים/ות. אבל כן צריך להעלות לשיח את זה שלכולן רע, ולפעמים אכן לא רואים את זה…

    לא ממש יודעת עוד מה לומר, רק רציתי לשלוח חיבוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s