נגועה

כשזה נגמר הבנתי שיש חלקים שלמים בחיים שלי שישתנו לנצח. יש חוויות שאני כבר לא אחווה, דלתות שנסגרו בפני.
אני כבר לא אהיה פונדקאית. אני לא אלד בלידה טבעית. אני לא אכנס למיטה עם מאהב חדש בלב שקט וללא חרדות. אני אתקשה בקבלת ויזה לארצות הברית. אני כבר לא טהורה, ויטאלית ובריאה. אני נגועה, מלוכלכת, בזויה. הרגשות האלו היו שם מתחילת המחלה, והם הועמקו וקיבלו גושפנקא רשמית מהממסד הרפואי.

זה התחיל בגירוד.
גירוד מתמיד, גירוד מטריף, גירוד שתופס אותך באמצע הרחוב, בגרביונים, מחפשת נואשות אחרי פינה בה ניתן לרגע להקל את הגירוד בלי להתפס כסוטה פסיכית. אחרי הגירוד הופיעו פצעים קטנים, בלוטות הלימפה במפשעה התנפחו פי כמה וכמה, ההליכה הפכה לכואבת ואני התחלתי סוף סוף לדאוג.

בדיקה זריזה באישון לילה באבחון האינטרנטי של webMD רק העמיקה את החרדה. סיפרתי לאייפון על הסימפטומים, והאפליקציה ירקה עלי בחזרה "הרפס, עגבת, סרטן צוואר הרחם, סרטן עור, אלרגיה". פיו, אלרגיה. כל דיאגנוזה אפשרית גררה חיפוש תמונות בגוגל וקריאה ארוכה על הדבר האיום והנורא שודאי יש לי. כל דיאגנוזה אפשרית הוציאה ממני פרצי בכי חדשים. כלומר, חוץ מהאלרגיה. הלוואי וזו אלרגיה.

בבוקר התקשרתי למוקד האחיות של קופת חולים כללית ודיווחתי בחיל ורעדה על גרד. האחות כחכחה ושאלה איפה בדיוק. "במפשעה" עניתי, בתקווה שהמידע הזה יספיק, ולא יהיה שום צורך לתת נ.צ. מדוייקות. המידע לא הספיק. כשסיפרתי לה על כל הסימפטומים, נזפה בי האחות שלא הלכתי לחפש טיפול מהר יותר, הבהירה לי שמדובר במצב דחוף, והפנתה אותי למרכז בריאות האישה בועידת קטוביץ', בצפון תל אביב. אם נותר איזה ספק, היא סילקה אותו באומרה שעלי ללכת היום, לא מחר, בלי לחכות.

נבהלתי. ברור שנבהלתי. 40 דקות וקו 25 אחד אחר כך נכנסתי למרכז בריאות האישה באותה שכונה יפה ומטופחת. ילדים הלכו הביתה מבית הספר, ואמהות דחפו עגלות שעולות 4000 שקלים לאורך המדרכות הישרות והרחבות. מרחב לבן וסטרילי ונעים, ורק אני, הטמאה, מדדה למרפאה עם כוס מגרד וארבעה קילו של היסטריה ובושה.

מכיוון ולא היה לי תור, הלכתי וחיכיתי כמו ילדה טובה בתור לאחות, שתמיין אותי לרופא מתאים. מסביבי נשים הרות, כמה ילדים. הציפייה לטיפול עשתה את שלי והתחלתי להרגע. כשהגיע תורי התיישבתי מול אחות, דתיה עם שביס. הסמקתי והתחלתי לספר שוב על הגרד. לא אמרתי שני משפטים והיא עוצרת אותי- "מיון נשים זה בין 8-10 בבוקר. תקומי מוקדם ותגיעי מחר."
-"אבל", ניסיתי, "האחות במוקד אחיות אמרה שזה נורא דחוף! היא אמרה שהזנחתי, ושאני חייבת לראות רופא היום!"
"אני לא יודעת מה היא אמרה לך, אבל עכשיו זה לא מיון, רק פגישות ומעקבי הריון."
-"תוכלי לפחות לתת לי הפניה למיון? היא אמרה שזה דחוף, ואני בקושי הולכת!"
"לא מוציאים על זה הפניות למיון"
-"מה- מה זאת אומרת? אבל זה דחוף!"
"לא מוציאים על בעיות-" היא אמרה והעוותה את פניה, "כאלו, הפניה למיון. את יכולה ללכת למרכז בבני ברק, אם את נורא רוצה. זה רק 20 דקות באוטו."
-"אבל אין לי אוטו! שניה, אבל שם לפחות יש מיון?"
"לא יודעת, תבדקי, הנה המספר, אני לא יכולה לדבר על זה יותר."

יצאתי מחדר האחות עם חתיכת נייר ודמעות בעיניים. אחרי כמה מטרים התקפלתי לכדור ובכיתי ביפחות גדולות וקולניות, כמו ילדה, כמו מטומטמת, כמו חיה. לא הופנה אלי מבט אחד. הנשים ההרות בחדר ההמתנה קשקשו זו עם זו, עסוקות בשלהן. הן ראויות לטיפול רפואי, הן הרות, הן נשים טובות. הן סטריליות ונקיות וכמעט אמהות מלאכיות. אני סתם מזוהמת.

הטלפון הבא שעשיתי היה מהשדרה שמחוץ למרפאה, אותה שדרה עם הילדים החמודים והנקיים והאמהות והנשים המבוגרות עם הכלבלבים שהסתכלו בתמהון על המוזרה עם הדמעות בעיניים שמעשנת להם בשכונה. אמא שלי שמעה את כל הסיפור וגם נבהלה, עד כדי כך שהיא מצאה רופא פרטי, מומחה, שיסכים לקבל אותי בערב. אני בינתיים חזרתי הביתה וניסיתי לישון, כשהמילים "דחוף", "סרטן", "מחלת מין" ו"כאלו" מתנגשות אצלי בראש.

לרופא שהיא מצאה היה משרד פרטי עם המון עץ, ושולחן עצום, כזה שאת יודעת שעולה כמה וכמה אלפי שקלים. הוא דחה בחיוך את כרטיס קופת החולים שלי ושלף חתיכת נייר מהודרת, עליה רשם את הפרטים שלי. אחרי שתחקר אותי לגבי תעסוקתי בחיים, ענייני המחקר שלי ומצבי המשפחתי, הוא החל לשאול את השאלות הרגילות ואז התחיל בסט הנזיפות הרגיל- איך יתכן שאת לא יודעת מתי היה המחזור האחרון שלך? זה חסר אחריות מצדך לפספס לקיחת גלולות! יחסי מין בלי קונדום זה מסוכן! למה לא באת קודם? אין דבר כזה להכיר את הגוף שלך! למה לא עשית בדיקת פפילומה? וכמה פעמים כבר היינו בהריון?"
הסברתי, באיטיות, שהבעיה ממוקמת הרבה יותר חיצונית והרבה יותר גבוה בכלל, והוא חייך בנחמדות לטיפשונת שלא מבינה איך הגוף שלה עובד.

מעיל, מכנסיים, תחתונים, שולחן. קצת למטה, וקצת למטה, וזה יהיה קצת קר, ונכון שאת טוענת שהבעיה במקום אחר, אבל צריך לבדוק ואם אנחנו כבר כאן נעשה לך משטח פאפ, טוב? ולא ראיתי כלום והכל נפלא ויש לך שחלות מצויינות וצוואר רחם מאד בריא!
-"אבל הגרד, והבלוטות, והכאבים…"
הוא לא רואה. אני לא מסתכלת עליו, כי הוא יכול להיות סבא שלי ואני גם ככה נבוכה עד מוות, ומצביעה לאיזור הכללי, מסרקת הצידה כמה שערות. הוא עדיין לא רואה, ואני נאלצת לעקור את המבט מהתקרה, להרים את הראש ולהצביע במדויק. הוא פוגש את עיני במבט שאמור להיות מרגיע ואומר "רק זיהום קטן, רק גירוי, אני לא כל כך רואה עם כל השיערות, אבל זה לא סרטן, ולא הרפס, והכל בסדר. עכשיו תגלחי את האיזור ותמרחי את המשחה ותעסי אותה טוב טוב, כדי שזה יעבוד."

את המשחה האנטיבקטריאלית אני קונה באותו ערב, ומתחילה את הטיפול בהקלה. גילוח-מריחה-עיסוי, 3 פעמים ביום, עד שהפצעים נעלמים והנפיחות יורדת ואני מסוגלת ללבוש מכנסי ג'ינס וללכת שוב. חשבתי שזהו, זה נגמר. המשחה האנטיבקטריאלית החזקה ניצחה את האלרגיה שאבחן לי האייפון ואישרר הרופא.

אחרי שבועיים זה חזר. מתורגלת, הפעם התחלתי מייד עם הטיפול עליו המליץ הרופא. עברו כמה ימים של משחה, והמצב רק התפשט והחמיר וכל האיזור היקר הזה התחיל לכאוב ולגרד ולהציק. זה היה סוף שבוע, ונסעתי בפעם הראשונה מזה חודשים לבקר את אמא שלי בצפון. ביום שבת כבר לא יכולתי לזוז יותר, רק לקום ולהשתין בכאבים מדי שעה, שוב מובכת ומתביישת שאחי הקטן צריך לסבול את הדבר הזה המזוהם שישן על הספה ויושב על שקיות סנפרוסט ובוכה ביללות עייפות ובלתי נשלטות עמוק לתוך הלילה. הוא שם לי יד על הראש  ואני מרגישה לא בנוח, שקרנית ורמאית על החיבה שאני מקבלת, זו ששמורה לאנשים שחולים מסיבות טובות וטהורות, לא לאנשים שחושדים במחלת מין מגעילה.

בוקר יום ראשון, ואמא שלי מתקשרת בבהילות לקבוע תור אצל רופאת עור, במרפאה בעפולה.  "אבל אני צריכה רופא נשים, מה רופאת עור תעשה איתי?"

רופאת עור ומין, היא אומרת. עור ומין.

משך כל הנסיעה לעפולה אני חרדה מהמפגש עם הרופאה. כשהיא מקבלת אותי סוף סוף היא רק נוזפת בי על כך שהבאתי את המספר הלא נכון מהקבלה, ושולחת אותי בחזרה החוצה להביא את המספר הנכון, בלי להסתכל עלי בכלל. אחרי כמה דקות אני חוזרת ומוצאת את הזקנה שעמדה בתור אחרי שוב במסדרון, גורבת את הגרב שלה בחזרה, מחוץ למשרד.

אני נכנסת ומחייכת בעדינות לרופאה ששולחת אותי שוב החוצה, בעודה ממלאת טפסים. בפעם השלישית בה נכנסתי לחדר של ד"ר חנה בוסתן, היא פשטה אלי יד עם ציפורניים שפיציות וארוכות בצבע אלמוג, וביקשה את הכרטיס. עברו כמה דקות עד שהמערכת עלתה, בהן היא התבוננה בריכוז בסמני ההתקדמות של המחשב, ולא הרימה אלי את העיניים. בסוף היא שואלת מה הבעיה.  אני לוקחת נשימה ארוכה  ומתכוננת לפרוש שוב את רשימת הסימפטומים. "גרד", אני מתחילה שוב, "באיבר המין" ולפני שאני מספיקה לומר עוד מילה היא מרימה אלי את העיניים ואומרת "אני רופאת עור".
-"עור ו-ומין, לא?"
"אני רופאת עור. את צריכה רופא נשים."
-"אבל הבעיה היא בעור!"
היא נאנחת בצורה ששמורה לבנות סתומות במיוחד ואומרת "אם יש בעיה בעור של העיניים, את הולכת לרופא עיניים. אם יש לך בעיה בעור של איבר המין, את הולכת לרופא נשים, זה לא התחום שלי."
היא חיכתה כמה רגעים, וכשראתה שאני לא מתפנה הרכיבה את המשקפיים והפטירה "אבל אם את כבר כאן, בואי נסתכל עליך."
פניתי להתיישב על מיטת הטיפולים אולם היא עצרה אותי במהירות והורתה לי לעמוד ליד החלון, נגעלת בבירור מהפרוספקט של לבחון כוס חולה, ומטפלת בי כאילו שכללתי את חשיפת הכוס שלי בפני רופאים לרמת הפטיש, ואני רק מחכה לדחוף לה אותו בפרצוף, מגעילה שכמותי.
מכנסיים ותחתונים מופשלים לברכיים, אני עומדת ליד חלון עם אור והרופאה שהספיקה להרכיב משקפיים יושבת על הכסא שלה, מטר ממני, שלא חלילה תחטוף נשיכה כואבת מהכוס שלי. היא מתבוננת בחטף, פוסקת "אה, הרפס", וחוזרת לשולחן שלה. אני מבינה שהבדיקה נגמרה ועלי להתלבש.
היא שואלת על כאבי ראש ומתח וכל דבר שיאשר את הדיאגנוזה, ואני מתלוננת שוב ושוב על צריבה קשה ומשתקת במתן שתן ועל כאבים קשים.  היא ממלמלת שזה סימפטום ומדפיסה לי שתי משחות. שוב משחות.
אני שואלת על בדיקה לאישוש הדיאגנוזה, והיא אומרת שאין טעם ואין צורך בבדיקה בשבילי. אני בבירור נגועה.

כשאמא שלי עומדת מול הרוקחת ומבקשת להוציא את המשחות, הרוקחת מעירה שלא מצויינת דרך טיפול ומינון. היא גם מציינת שהמשחה שנרשמה לי אמורה לטפל בהרפס בשפתיים. היא מציעה לעלות שוב לראות את הרופאה ואני לא מסוגלת. התמקמתי על ספסל מחוץ למרפאה ושוב בכיתי, והפעם על שהגועל שהרגשתי בפנים גם שוקף לי בבירור על ידי הסביבה. הרופאה לא רצתה לבדוק אותי, הכרחתי אותה. כשהיא בדקה אותי, היא לא רצתה שאפתח את הרגליים, כי כוס זה איכס והכוס שלי זה איכס כפול. היא פשוט לא הסתכלה, ולא הקשיבה, ואני עוד נאחזתי בתקווה ובזעם שהיא טועה, ואין לי הרפס, ואני לא נגועה.

חזרתי הביתה והתחלתי את הטיפול המומלץ, למרות הכל. עוד בעיטה של חוסר אמון בממסד הרפואי נשלחה לי לפרצוף כשראיתי שעל המידע לצרכן של אחת מהמשחות נרשם בבירור שהיא אסורה לשימוש בטיפול בהרפס. אני בוחרת להאמין לרופאה, ומורחת בכל זאת, את זו שאסור לטפל איתה בהרפס וזו שמיועדת להרפס בשפתיים, ההרפס של הנשים הטובות, זה שאפילו רופאת עור שלא רוצה לראות כוס יודעת לרשום.

תוך חצי יום המצב הפך מאיום לקטסטרופלי. השילוב של הבושה, החרדה, הזעם והכאב הפך אותי ליצור הכי לא מאוזן בטווח של קילומטרים. בכיתי על כל שטות, על כל דבר קטן, בתחושת אומללות איומה. כל האיזור כאב, שרף, גירד, דימם, זב והציק. השתנה הפכה לעניין של רבע שעה לפחות ולוותה בזעקות שבר. הרגשתי והייתי חיה, שבירה, לא רציונלית, אומללה וחסרת ישע, שקועה ברחמים עצמיים ובטירוף של כאב. ההרפס הפך אותי ללא אנושית. טמאה ומגעילה פיזית ונפשית וחברתית, והפנים האלו של הרופאה עם הציפורניים המחודדות והבעת שאט הנפש מיצורות מופקרות ודוחות שכמוני פשוט קועקעה לי בראש ומוטטה אותי כל פעם מחדש.

לבסוף הלכתי לרופא נשים שאני מכירה. ארבתי לו במשרד ואז סיפרתי לו הכל. הוא לא הבין את הטיפול של הרופאה. הוא לא הבין את הטיפול של הרופא. הוא לא הבין את ההתעלמות. בדמעות של הקלה עברתי שוב מאחורי הפרגוד- מכנסיים, תחתונים, שולחן. הוא אישר שהמצב חמור, ונתן הפניה לבית חולים למקרה והוא עוד מדרדר. הוא רשם תרופות ועשה את הדבר האחד שאף רופא מלבדו לא עשה- רשם משחה מאלחשת, כי זה משנה אם כואב לי, והסביר לי על המחלה, כי זה משנה שאני מבוהלת ומבויישת ונגעלת מעצמי.

תוך כמה ימים התחלתי לדדות ואז ללכת. הפצעים הגלידו, הכאבים שככו.

כשזה נגמר, ההתפרצות, נשארתי עם תוספי תזונה שאני צריכה לקחת מעכשיו ועד תמיד ורשימה חדשה של איסורים ודברים שאני לא יכולה לעשות. אחד מהלא מפורשים אולם הברורים מביניהם הוא לדבר עליה, כי הרפס זו בושה גדולה. הרפס אומר שאת מזדיינת עם אנשים שהזדיינו בעבר עם אנשים אחרים. זה אומר שאת נגועה עכשיו רק בגלל היצרים החייתיים שלך. טמאה, רעה, מלוכלכת.

זה אומר שסקס הופך להיות משהו שצריך באמת לחשוב עליו, וכל אקט הופך להיות מלווה בחששות תמידיות מפני התפרצות חוזרת, מפני הדבקה של האהוב שאיתך, ואת נגעלת מעצמך ונכבית.

את הגועל הזה לא הבאתי לבד מהבית. הגועל הזה זכה לחותמת אישור מהודרת מרופאים ואחיות שלא רוצים לשמוע על גרד, שנגעלים מכוס, שלא חושבים שזה דחוף- את היסטרית, את מזניחה, את לא בסדר. זו מערכת שלמה שמסכמת רפואת נשים בהריון, ולא רוצה בכלל להסתכל על כל האיכסוש הנשי הזה שמסביב- האיכסוש בו ממוקמים במקרה מרכזי העונג שלנו ופונקציה אחת קטנה בה אנו משתמשות יום יום- השתנה. זה איכס שעיר ורטוב גם כשהוא בריא, ועדיף להתעלם ממנו כי זה לא מנומס ולא בסדר, ולמהר לדחוף שרביט כדי להתמקד במה שבאמת חשוב- הרחם שלנו.

למדתי כמה דברים על הממסד הרפואי ועל המחלה שלי, מאז שזו התפרצה.

למדתי שיש סדרי עדיפויות- בעיות הבריאות הכלליות יותר חשובות מבעיות של נשים, נשים הרות חשובות יותר מנשים סתם, ונשים נקיות חשובות יותר מנשים מלוכלכות. למדתי שאחיות ורופאות אולי יודעות לנקז מורסות, לעשות חוקן ולטפל בפצעים שותתי דם, אבל הן יודעות יפה מאד להגעל בגלוי ובקול רם מתיאור של כוס מגרד. למדתי שרופאים פרטיים ישמחו לקשקש איתי על מעשי בחיים ומעללי פציינטיות קודמות, אבל לא יסכימו להסתכל ולבדוק את המקום הכואב, אפילו כשאת מצביעה עליו, פשוקת רגליים  ודומעת לתקרה. למדתי שהבעיות הרפואיות הדחופות של נשים לא נחשבות באמת דחופות על ידי הממסד הרפואי, שלא מוכן לנפק עליהן הפניה למיון. למדתי שרופאים יכולים לרשום טיפול שגוי לחלוטין בלי למצמץ, ורק הרוקחת תרים על זה גבה. למדתי שרופא אחד טוב  שמוכן להקשיב ולקבל את סמכותך לגבי הגוף שלך יכול להרים אותך מתהומות ולהפסיק ימים של כאב בחיוך אוהד אחד. למדתי שלדבר על זה הופך את זה לפחות כואב, פחות מפחיד, פחות מביש- כי הרפס היא מחלת גוף נפש כזו, בה הבושה והפחד תורמים לכאב והכאב תורם לבושה והפחד, ואלו מחלישים ומעלים את הסיכוי להתפרצויות חוזרות.
הסטטיסטיקה אומרת שאני לא לבד. רבע מהנשים הן נשאיות עם נגיף לא פעיל. מתוכן, אצל חלק קטן אך לא זניח מתפתח הרפס פעיל.
הן מדברות על זה בפורומים בעילום שם, שחלילה לא ידעו שיש להן את המחלה הזו, המבישה, המגעילה. הן מדברות על זה בשקט, שלא ישמעו, כי זה לא סתם עניין של נשים, שנחשב מגעיל ולא מהוגן לכשעצמו, אלא עניין של נשים נגועות. זה לא סתם ווסת כחולה על פדים בפרסומות, זו מחלה לא אסתטית ומדבקת עם קלון.
יש. לי. הרפס.
אני אישה חכמה ונחשקת ויפיפיה שלעיתים, עם התראות ברורות מראש, מתפרץ לה בגוף וירוס שהופך אותה לנמוכה, טמאה. אנחנו, החולות, נשארות במחשבה שלנו לבד עם זונות ונרקומניות, נושאות את אות הקין של הנשים המלוכלכות. אפשר לראות את זה כמשהו ששובר היררכיות מעמדיות- אני מאבדת את הפריבילגיות שלי כאשכנזיה לבנה ממעמד הביניים והופכת לשוות ערך לנשים המוחלשות ביותר בחברה בעיני המערכת הרפואית והחברה. ופאק, המערכת מתנהגת אליהן חרא. וגם אלינו. וגם לכל אלו שצריכות להגיע למרפאות, מושפלות מבט וכואבות ולדחוף את איבר המין היקר והחולה שלהן, בחוסר ברירה ובחוסר רצון, בפני רופאים שנגעלים מהן.

מודעות פרסומת

60 thoughts on “נגועה

  1. מכאיב לקרוא. רופאים סתומים. אבל ממש ממש אפשר ללדת וגינלית (וגם בלידה טבעית) עם הרפס, רק לא בזמן התקף.

  2. כתיבה קשה, ומשכנעת. רוצה לציין שגם אני סבלתי מהתפרצות של הרפס זוסטר (בן דוד מהמשפחה), ולמדתי שלנגיף הזה יש גם השפעה מנטלית ופסיכלוגית של לחץ וחוסר אונים. במקרה שלי הגעתי לקופת חולים דקה אחרי הסגירה וסרבו להכניס אותי. הרגשתי שאני מתפרק, צעקתי וזעקתי ומיררתי ללא הועיל. חזיתי בעצמי כמו מבחוץ ולא הבנתי מה לעזאזל עובר עליי. כל זאת לא כדי להפחית חלילה מעוצמת החוייה הקשה והמנומקת שאת מתארת.

    • אבל זה לגמרי קשור. כנראה ולא הייתי מגיבה כמו שהגבתי לו המחלה לא היתה משאירה אותי עם מינימום כוחות נפשיים. וכנראה שהייתי יותר חזקה וסבלנית אם הכאבים לא היו מונעים ממני שינה. זה הכל לגמרי קשור, וזו מחלה מגעילה שצריכה להתקל במערכת בריאות מגעילה.

    • ודווקא בגלל זה אנשים שחולים צריכים לקבל אקסטרה אמפתיה וסבלנות וחמלה מהמערכת הרפואית!!

  3. מזעזע שכך קורה במאה ה21. ואי אפשר שלא להזדקק לשירותי הרפואה המערבית (מערבית למה?) במקרה כזה . או אולי כן אפשר? פשוט לדעת יותר על טיפולים אחרים?
    ו – כן, כתיבתך מצוינת.

  4. Very brave and beautifully written…i

    Almost everything that happened to you happened to me exactly – right down to being given a prescription for a cream that said "not for herpes" on the box!i

    It was almost 20 years ago & acyclovir was still under patent and very expensive – which meant I had to BEG some clerk in the Kupat Holim to sign the "hithayvut" so that I can get some relief. I was a wreck, a complete wreck – I couldn't think about anything else, and it did not help that neither my mother nor my regular doctor were at all supportive. I spun off into severe depression and ended up in a really bad place.i

    I don't know if it makes you feel any better but all this time later I feel totally normal about it. So I have herpes, meh. At least it's not HPV, that can give you cancer! I've had the "I have herpes" conversation with potential sexual partners and it almost always ended very well; and yes, to protect my SO we need to use condoms for ever. Not great, but not the end of the world, frankly. Saves me from lying in the wet spot. 🙂 Stay strong! xx

    • I love this comment, and thank you so much for sharing. it means a lot, and it is exactly the kind of support I hoped to achieve by publishing this post. thank you so very much!

  5. סליחה על השאלה הפרקטית – אבל הגשת תלונה על מישהו מהגורמים המעורבים בתהליך?

    כל אחד מהם התנהג בצורה לא מקצועית וגובלת בלא-אתית, יש לך סיבה לגיטימית לחלוטין להתלונן או לפחות לדווח על חוסר האמינות והמקצועיות..

    • מבין הגורמים המעורבים, רק לשני רופאים היו שמות. את השם שזכרתי (למעשה, שיננתי אותו שוב ושוב) הזכרתי בפוסט עצמו, ואת השני פשוט שכחתי.
      אני לא לגמרי יודעת איך להגיש נגדה תלונה, ומה יעשו עם זה.

      • לא כתבת באיזו קופת חולים את, אבל לכל קופת חולים יש מחלקת תלונות, בד"כ בסניף הראשי של הערים הגדולות.
        היתה לי עם הבן שלי חוויה עם אורתופד ילדים שהצליח בביקור בן חמש דקות להיות שוביניסט, הומופוב וגזען גם יחד. כתבתי תלונה להנהלה המחוזית של קופת חולים מאוחדת, ובתוך שלושה שבועות הגיע אלי בחזרה מכתב, בו תואר בפירוט האופן בו הם טיפלו בנושא, כולל זימון הרופא לשיחת בירור, שמיעת הצד שלו, דחיית הצד שלו, העברת ההתנצלות שלו ושל עצמם תוך ציון שכל המקרה יישמר בתיקו האישי של הרופא. זה לא אומר שכל תלונה בכל קופת חולים תסתיים כך, אבל לפחות זה סיפור אחד אופטימי.

  6. מאיה יקירה, אני מכיר 2 נשים שסבלו מהרפס והחלימו לחלוטין אולי אפילו עד רמה של היפטרות מלאה מהנגיף.
    בקשי מעמוס לדבר עם שרון מטטוף ופני אליה, היא עשויה לעזור באמת

    בהצלחה

  7. כתבת מקסים. כמישהי שעברה התקף פעיל של הרפס באיבר המין כבר פעמיים אני בהחלט מזדהה איתך בנוגע לכאב והגירוד הנוראי.אבל מעבר לזה,אני די מזדעזעת מהיחס שקיבלת ובעיקר מופתעת לרעה מההתנהגות של המערכת כלפייך. אין ספק שהגורם המטפל משנה לחלוטין את כל הגישה שלך כלפי הוירוס הזה.בזמנו טיפל בי גניקולוג מקסים (דרך מכבי),שהתייחס אליי נפלא והבהיר לי שאין סיבה לחשוש מזה כפי שחושבים,וככל שתהיי פחות לחוצה כך יפחתו הסיכויים שזה יתפרץ,שכן הרפס מושפע מאוד מרמת הלחץ בגוף.וכמובן שתוכלי ללדת טבעי,רק לא כאשר ישנה התפרצות באיבר המין. אשמח לעזור בהפנייה לרופא אנושי יותר,אם אי פעם תזדקקי לה.ושוב,מחזקת אותך,ומקווה שלא תיתקלי שוב באטימות דומה.

      • ד"ר גדעון מור- יושב ברמת גן. כמו כן אני גרה כעת בתל אביב אז חיפשתי רופא שקרוב למקום מגוריי הנוכחי ומצאתי עוד רופא נפלא ונעים מאוד מאוד מאוד- ד"ר ארז בן שם.

      • מניסיוני האישי, ד״ר מור התנהג אליי בצורה נוראית, קרה ומגעילה כמעט כמו שמתואר בפוסט כאן. לצערי מאד לא ממליצה עליו. אחשוב על מישהו טוב ואנסה לכתוב גם.
        אביה

  8. מאיה, גם לי קרה כמעט בדיוק אותו הדבר. הייתי חדשה בארץ, ואפילו לא חשדתי כמה קופ"ח זה דבר נורא. גירד לי, אז הלכתי לרופאת נשים. היא גם פטרה לעברי, "הרפס" אחרי מבט חטוף, רשמה לי בתיק HSV2 ונתנה לי מרשם. אני הייתי די בטוחה שזה לא הרפס, פשוט כי יש לי בסיס של הבנה במחלות מין, אבל לא יכלתי להיות בטוחה. אז בתחושה כבדה מאוד (גם הייתי לבד פה, לא היה לי אפילו עם מי לבכות את מר גורלי) לקחתי את המרשמים לסופרפארם. הרוקח הוא זה ששאל למה אני צריכה את זה, והסביר שהמשחה זה לא "לזה" (ד"א, זו לא הייתה הפעם האחרונה שקיבלתי אינפורמציה יותר רלוונטית מרוקחותים מאשר מרופאים). התקשרתי לרופאה, והיא דרשה ממני שאחזור למרפאה ואראה לה מה כתוב על הקופסה. הזדעזעתי, "מה, את לא יודעת מה רשמת לי?" והיא צעקה עלי שהיא הייתה ראש מחלקה באיכילוב וניתקה לי את הטלפון.

    האינטרנט נהיה הבסט פרנד שלי. הוא לא היה מפותח כמו היום, אבל מצאתי פורומים נהדרים, ואם איששו שהטיפול הזה הוא לא נכון גם אם יש לי הרפס, וגם הגעתי למסקנה שהסיכויים הם מינוריים שזה HSV2, אולי HSV1 (שכמו רוב האוכלוסיה כבר היה לי בפה).

    הלכתי לרופאת המשפחה שלי ודרשתי מרשם לאציקלוביר. קיבלתי. למרות שלא התמדתי בתרופות, לא היו לי עוד התפרצויות.

    אחר כך, הלכתי גם לרופא פרטי כי הנסיון שלי עם 3 רופאותים בקופ"ח השאירו אותי מצולקת נפשית. הוא לקח לי 800 ש"ח (וזה היה לפני הרבה שנים) ורק אחרי זה אמר שהוא בעצם לא מבין בזה כלום, הוא יותר מעוניין בבעיות פוריות.

    הרבה יותר מאוחר, שנים אחרי, כאשר הייתי חולה עד כדי התמוטטות והלימפות שלי התנפחו, הגעתי לרופאה אחרת לגמרי — רופאת משפחה מהממת. בין היתר, היא דרשה שאעשה בדיקות דם מקיפות, כולל למחלות מין. הבדיקה להרפס לא הייתה קיימת שנים לפני, אבל עכשיו כן, והיא יותר אמינה מהמבט החטוף של הרופאה הזקנה והמכשפתית שאיבחנה אותי אי אילו שנים קודם.

    התוצאה היא שאין לי HSV2. אבל במהלך כל השנים האלה, לא היה אף בעל/ת מקצוע רפואי שחשד לרגע ש*אין* לי. רק אני ידעתי שהסימפטומים לא נכונים. בינתיים, עלה לי כסף, מרחתי משחות, בלעתי כדורים, חוויתי בושה ומבוכה ופחד… אני כמובן מאושרת מאוד שאין לי הרפס, אך על הדרך ביליתי הרבה זמן במחשבה שכן, וגם השתתפתי בפורומים והתחברתי עם נשים אחרות שסובלות מזה, אז יש לי בסיס לאמפתיה. גם כי כמובן זה לא אמור לשנות אם יש לך איזה וירוס קטן, כדי שתרגישי טוב עם עצמך ותקבלי טיפול רפואי, ושיתייחסו אליך בכבוד.

    אני כל כך מצטערת שעברת את כל זה, אני מצטערת על האחרות שעברו ועוברות, אלה שמספרות ואלה שלא. וגם על עצמי, שעד היום אין לי גניקולוגית שאני סומכת עליה, למרות ששאלתי שוב ושוב בכל פורום אפשרי, לא מצליחה למצוא המלצה אחת בלתי מסתייגת.

    • לא ספרתי, אבל אני חושבת שבמהלך הקריאה נפלטו לי לפחות עשרה "ג'יזס"ים של זעזוע.
      ציפי, זה סיפור באמת מזוויע, ולמרבה הצער ממש מוכר.
      פייר? אני לא משוכנעת שהאבחנה של שני הרופאים האחרונים בכלל מדוייקת, ולא יודעת לאן להמשיך מכאן.

      תודה ששיתפת, ורק בריאות. אוהבת 🙂

      • היי מאיה,
        לגביי אישור האבחנה, ניתן לעשות בדיקות דם לסרולוגיה שיכולות להראות אם היה התקף לאחרונה, של איזה סוג ספציפי של נגיף הוא היה. ניתן לקבל הפנייה לכך מרופא משפחה או מרופא הנשים ההוא, שאמרת שהתייחס אלייך כמו שצריך.

        בהצלחה.

    • זה לא רק הרפס, לי היה צליאק שלא אובחן 17 שנה. בכל פעם שהלכתי לרופאה נתנו לי כדורים שהיום אני יודעת שהם נגד צרבת ולא היתה לי צרבת (אם הם היו מקשיבים לתיאור שלי הם היו יודעים). בפעם הראשונה שהיו לי כאבים אמרה לי אחות ביה"ס שאלו כאבי מחזור (מתחת לצלעות… אפילו אז ידעתי שהיא טועה). עד שבסוף מצאתי רופאה שהקשיבה לי, ושאלה שאלות שמעולם לא שאלו אותי קודם ומיד מצאה מה יש לי. יש רופאים טובים ורציניים במערכת, צריך להמשיך לחפש עד שמוצאים. ידעתי שהיא רופאה טובה עוד מהיום שבו התלוננתי בפניה על קשיים בהתעוררות בבוקר והיא לא אמרה לי ישר "אז תלכי לישון יותר מוקדם" אלא ניסתה לברר בדיוק את מקור הבעיה.לגבי גיניקולוג אני הייתי מרוצה מד"ר אייל דקל בקטוביץ'. פעם שאלתי אם אני צריכה להפסיק לקחת גלולות מדי פעם והוא ענה "רק כשתרצי להכנס להריון אם תרצי להכנס להריון את ובן או בת זוגך". אז שאלתי אותו בצחוק אם הוא יכול להיות יותר פוליטיקלי קורקט והוא אמר שהוא עובד במרכז תל אביב והוא חייב להתאים את עצמו לקהל. הוא תמיד היה נחמד וסבלני גם בלי קשר להריון. הגעתי אליו בהתחלה בגלל חשש לציסטה אחרי שני רופאים אחרים שלא התנהגו אלי יפה ונשארתי.

  9. הזדעזעתי קשות. זה יכול לקרות לכל אחד וזה נותן פרופורציה על חוליים ופציעות קלים יותר. לאף אחד לא מגיע לקבל יחס כזה נורא ומאוד חשוב שתתלונני, אני הולכת עד כמה שהבחירה נתונה בידי רק לרופאים שמביטים לי בעיניים ושואלת מיליון שאלות. בשביל זה הם שם.

    • איום ונורא. "זו מערכת שלמה שמסכמת רפואת נשים בהריון, ו", כתבת ובצדק. הגיע הזמן להפריד בין המקצוע "רופא/ת נשים"/ לבין 'מיילד', לקטוע את החפיפה בין מקצוע ה"גניקולוגיה" למקצוע ה"מיילדות", [ OB/GYN, [Obstetrics and Gynaecology משום שכרגע עפי ההגדרה, 'רופא נשים' הוא ג ם מיילד. ר. הנשים מהווים סוכנים חברתיים, מוציאים לפועל של אידיאולוגיות חברתיות רווחות. ולכן מגנים 'כוס מגרד וחולה' או חולת קונדילומה או רווקה מזדיינת שאינה רוצה בילדים.

  10. תודה על האומץ והכנות. בכתיבה הגלויה את תורמת לשבירת מסך הבושה בנושא שתכלס אין מה להתבייש בו- מחלות שמדבקות במגע מיני

    מצד אחד המחלות הורסות את החיים ומצד שני הן חלק מהחוויה האנושית והן מאפשרות לנו ללמוד על החיים משהו קצת מעבר לטריויאלי.
    אין הבדל בגועל בין הרפס מסוג אחד שמתיישב באברי המין ואחר שמתיישב בחלל הפה (מה שיש לי), על השפתיים או במקום אחר בגוף. כולם כואבים מאד, מתישים ומקשים על התפקוד ומצריכים זהירות במגע עם אנשים אחרים. הקונוטציות הרגשיות הקשות שיש לך לגבי ההרפס הספציפי שלך לא קשורות למחלה דוקא אלא לבושה ותחושת האשמה המקושרות (עדיין!) ליחסי מין בתרבות שלנו. מילים כמו "טהורה" ו"טמאה" שייכות לתחום הדת ולא לתחום הבריאות והרפואה ועדיף להוציא אותן מן הדיון ולהתמקד רק במה שחשוב- בהחלמה, שתבוא מהאהבה לעצמך ולגוף שלך ומקבלת המצב כמה שאפשר בשלוה.

    משהו על בושה ולמה זה לא לעניין:

    http://www.upworthy.com/have-you-ever-felt-ashamed-you-should-definitely-see-this?c=ufb1

    בעניין מערכת הבריאות-היא באמת נגועה במחלה קשה. אחוז קטן מאד מהרופאים שיצא לי להתקל בהם מתנהגים באמפטיה ובאכפתיות ובאמת נותנים הרגשה שאפשר לסמוך עליהם. חלק לא מבוטל ממש פסיכופטים. אז אל תקחי את זה אישי, זה לא בגללך או בגלל ההרפס. הם פשוט כאלה והם מסוכנים רגשית ולא פלא שנבהלת.

    ובעניין וירוסים- לאחרונה יצא לי לשמוע מכמה מקורות על רפואת תדרים שמצליחה לרפא אנשים מוירוסים. אם תרצי אוכל לקשר אותך למישהו שהתנסה בזה.

    החלמה מהירה

    • תודה מירי.
      ברור לי שהבושה לא אמורה להיות שם, אבל היא בכל זאת משחקת תפקיד, עוד קול למקהלת החידלון של ההתקף.
      ניסיתי, משהו כמו חודש אחרי ההתקף, לשחזר את הרגשות שלי וקו המחשבה בריל טיים. לדבר על זה בפתיחות, עם התמיכה הזו, ולשמוע את הסיפורים של נשים אחרות זו חתיכת הצלה.

  11. תודה על הפוסט הזה.

    מעולם לא דיברתי או כתבתי על החוויה הזאת קודם, מעבר למעגל המצומצם של בן זוגי ואמא שלי, אבל הנעת אותי לשבור את מעגל השתיקה:

    בהריון הראשון והאחרון שלי עד כה, אבחנתי את עצמי עם הרפס וגינלי. בהיותי היפוכונדרית, קראתי על מגוון מחלות מסוכנות בהריון ובלידה, והסימפטומים נראו לי מוכרים.
    בבושה ובזהירות אין קץ שאלתי את הרופא (האנטיפט, בדיוק מן הסוג שתיארת) שלי על האפשרות הזו. הוא העיף בי (כלומר, בי הלבושה) מבט אחד, ופסק – "לא יכול להיות".
    כי אני נראית צעירה לגילי, וכנראה תמימה, והכי חשוב – יש לי כיסוי ראש. אני דתיה.
    בחורה צעירה דתיה בהריון – בדיוק מהסוג ה'טהור'. אז איך יכול להיות שלבחורה טהורה תהיה מחלה טמאה? לא יכול להיות. מכאן שאין לי הרפס. סוף הסיפור, אין צורך בבדיקה.

    שבוע לפני תאריך הלידה המשוער חשדתי שיש לי התפרצות, ונכנסתי ללחץ. כמו שכתבו כאן קודם, זו בערך ההזדמנות היחידה שבה הרפס באמת מסוכן. הלכתי לרופאת עור בדחיפות. אם לא היית כותבת את השם הייתי חושדת שזו אותה אחת. אולי שכחו ללמד אותם בהתמחות את הקטע של ה"מין". בקושי הסכימה לבדוק אותי. אבחנה בחטף. נתנה משחות לא רלוונטיות.

    שבוע אחר כך הגעתי לבי"ח אחרי ירידת מים. הפצע עדיין היה שם. מרוב בהלה אמרתי לרופא במיון שיש לי חשד להרפס וגינלי, למרות מבטי ה"דתייה-עם-הרפס-וגינלי? יצור-בזוי-ומגעיל-במיוחד-איך-בכלל-חטפת-את-זה-לא-אמורים-להיות-צנועים-אצלכם" שידעתי שאחטוף ושאכן חטפתי. הוא איים עליי בקיסרי חירום ובסוף הסכים לערוך בדיקת דם. היא חזרה למחרת, בדיוק לפני שירדתי לחדר לידה, והיא הייתה שלילית.

    עד היום אני עדיין חושבת שיש לי הרפס, ושהוא כנראה כבר לא זוהה בבדיקה כי הנוגדים הגיעו לרמות נמוכות מדי. אני חושבת, אגב, שנדבקתי בו ממין אוראלי עם בן זוגי (עוד דבר שבחורות דתיות צנועות וחסידות לא אמורות לעשות). אני מתה מפחד מהלידה הבאה. ואף אחד לא האמין לי.

    • תודה יקרה ששיתפת.
      אני כל כך מזדהה עם חוסר האונים הזה, שבשילוב עם החרדה לילד שלך בודאי הופך לבלתי נסבל.
      תהיה חזקה, והמון המון תודה על התמיכה.

  12. שלום מאיה
    קראתי את הפוסט הזה ברעד. חבל שאלו החוויות שאנו זוכים להן ממערכת הבריאות. למזלי הנסיון שלי מסתכם בפציעה צבאית ובתאונת עבודה, החשד המתמיד הזה כאילו אתה משקר, חוסר הסבלנות, האפטיות לכאב- אפשר להשתגע. פעמיים עברתי את זה, פעמיים אותו סיפור, ואם נדמה היה לך שרופאי עור ונשים זה עם קשה – חכי עד שתזדקקי לאורתופד.

    אולי הסימטום הוא בכלל של כולנו, כחברה, שלא מסוגלת עדיין להתמודד עם השונה והאחר, בין אם הוא נראה שונה או כי יש בו משהו שחוסר מהנורמה, בין אם תסרוקת, עווית, שומה או מחלה.

    מנקודת מבטי הגברית והתמימה אני יכול לומר רק ששום דבר ממה שסיפרת כאן לא מגעיל, רק עצוב וכואב. מאחל לך רק בריאות.

    ולכולם: פשוט תשתמשו בקונדום.

  13. גם סובלת מהרפס, גם עברתי את הבזיון בכל מיני תחומים וגם במקום הזה של רפואת נשים. הרופאים בישראל והצוותים הרפואיים הם כלבים בני כלבים. דרוש כאן ריענון מערכות רציני והפסקת קשר השתיקה של החולים.

  14. הי,
    תודה ששיתפת, זה היה ממש אמיץ מצידך.
    לצערי חוויתי משהו דומה בגיל 18, בצבא.
    מכל המצבים האפשריים, דווקא בצבא.
    סגרתי שבת וכאב לי. אבל כאב לי כמו שמעולם לא כאב. היה לי חום, הייתי חלשה ולבד בבסיס. לא ידעתי מה לעשות.
    ביום ראשון רצתי לבית חולים בצפת, יש שם רופאים שאמורים לטפל בחיילות. חיכיתי שעות.
    בסוף כבוד הדוקטור התפנה. הוא הקשיב בחצי אוזן ושלח אותי להתפשט. בקושי הצלחתי לפתוח רגליים.
    עברו 10 שנים מאז ואני עדיין זוכרת את המבט המזועזע שהיה לו כשהוא הסתכל. ואז הוא הלך לקרוא לעוד רופא. בלי להגיד לי מילה, תוך כדי שהוא פולט ״אני לא מאמין״. ואני שכבתי שם, בת 18, פסוקת רגליים ושני גברים בני 60 בוהים לי בכוס.
    ואז התחילה ההטפה על זה שזה מסוכן ואיך עשיתי את זה, והאם אני רוצה למות?
    רציתי לצעוק שכן, אני רוצה למות, שהוא הורג אותי בכל הטפה כזו. לזכותו יאמר שנתן את הטיפול הנכון, אבל זה עדיין לקח כחודש לצאת מההתפרצות. מהסטרס חוויתי כמה התפרצויות, אחת אחרי השניה.
    למזלי, הרופא הבא שהלכתי אליו, דרך הצבא, היה מומחה למחלות מין והוא כבר היה יותר אמפתי.
    כואב לי לשמוע שעדיין זו התגובה שמקבלים היום. זו הייתה אחת התקופות החשוכות בחיי וכל הרגשות שתיארת חוויתי בעצמי. עשיתי את שיחת ההרפס עם בן זוגי, תחקרתי את הגניקולוג הקבוע והמקסים שלי לגבי כל ההשלכות. אני שמחה להגיד ששנים לא הייתה לי התפרצות- גם בתקופות של לחץ קיצוני- החלק הקשה היא ההתמודדות עם העצמי.

    תודה על האומץ ושנתת לי במה לשתף את החויה הזו.

  15. קראתי את הפוסט עם עם עיניים לחות.
    לא מכיר את הנושא, לא מכיר אותך, אבל הרגשתי את הכאב הנפשי (בעיקר) ואת חוסר האונים והתסכול מול המערכת והמצב הגופני.

    מסוג הדברים שבא לצעוק כוסאמק המדינה הזו, כוסאמק האנשים האלה. לשאול את עצמי (ואת עצמנו) לאן הגענו ולמה. האם יכול להיות יותר גרוע ואיך אפשר לעשות שלא.
    אז אני צועק בלב.

    וגם התגובות האחרות, המשתפות, המחבקות והמספרות. קשה. קשה. ועצוב.
    תהיו חזקות!

    אין לי מה לעשות חוץ מלנסות לחזק ולחבק וירטואלית.
    השיתוף חשוב (אני הגעתי דרך יעל גורן בפייסבוק).

  16. מאיה, קראתי את הרשומה, ויותר ויותר התכווצתי במקום ורציתי לחבק אותך בו זמנית. למזלי עד היום לא נאלצתי להתמודד עם גניקולוגית, אבל שמעתי סיפורים עצובים כשלך.
    נזכרתי שלפני כמה שנים חברה עברה סאגה דומה לשלך עם הרפס, במובן של הבושה (לא יודעת לגבי האבחון), וניסיתי להרגיע אותה שזה לא צריך להיות משהו שהיא צריכה כל כך להתבייש בו וכו', ולא הבנתי אז את הקלון החברתי הזה. עכשיו אני כועסת.

    אגב, כתוב בצורה מצוינת. גם כואב וגם ספרותי בצורה מסוימת.

    -ענבר.

  17. מישהי לינקקה ואני עקבתי והגעתי לכאן, והזדעזעתי. רופאים שאמורים להכיר את הגוף האנושי ולהתייחס אליו ככלי עבודה ותו לא, לא אמורים להיגעל מכוס (רגע, אף אחד לא אמור להיגעל מכוס, למה, יש אנשים שנגעלים מאצבע? מאף?).
    ההרפס הזה הוא מניאק לא קטן. אתה יודע שהוא שם, אבל אתה אף פעם לא מצליח להבין מה הוא.
    כשהייתי בצבא, לפני אי אילו שנים, הגעתי למצב של חום גבוה, כשלאט לאט הפה שלי התמלא בפצעים כואבים. כל יום הייתי צריך לטרטר את עצמי לרופא זה או או אחר בקריה, באפיסת כוחות, ואף אחד מהם לא הצליח להגיד לי מה הבעיה – לא רופא כללי, לא רופא שיניים.
    רק כשכמעט התעלפתי מהעובדה שלא אכלתי ובקושי שתיתי כמה ימים (כי אי אפשר להכניס כלום לפה), ההורים שלי החליטו לפנות אותי על דעת עצמם לבילינסון, שם לראשונה איבחנו מחלה שיש לרוב האוכלוסיה, נתנו לי כל מיני דברים בעירוי, ובעיקר, תערובת מאלחשת כדי שאוכל לישון.
    ארבעה ימים בבילינסון והייתי כמו חדש.

    ומאז אני חי עם הידיעה שזה יכול להתפרץ. זה הכי לא אטרקטיבי כשזה קורה, אבל אחרי פעם אחת, מזהים את הסימנים המקדימים ומטפלים בזה לפני שזה קורה. והחלק האבסורדי? המבטים שקיבלתי – מאיפה חטפת הרפס בדיוק? אני יכול להגיד בוודאות שבאותה תקופה, מגע מיני היה ממני והלאה. אפילו לא נשיקה. ובכל זאת, מבטים שורפים 🙂

    אז מכיוון שהצטרפת ל"משפחה", שמונה רבים ורבות כמוך וכמוני, על כל שלל סוגיו של ההרפס הכיפי הזה, את צריכה רק לשמור על עצמך. נכון, הוא עוד עלול להתפרץ, אבל מנסיון שלי ומנסיון של אחרים שיש להם את החרא הזה, אפשר למזער – להשתדל לשמור על תזונה מאוזנת, לא להתיש את עצמך לאורך זמן, לא לתת לגוף שלך לדעוך – כי זה בדיוק השלב שהמערכת החיסונית לא מצליחה להתגבר על ההרפס, והוא פורץ שוב.

    (יש גם מדבקות כאלה, שעושות קסם ומעלימות את הנגע תוך יום, אבל אני לא יודע אם הן עובדות באיברי המין – בשפתיים, אלה שמדברים איתן, הן עושות קסם)

    תרגישי טוב, וכל הכבוד על השיתוף החשוב הזה. את לא נגועה ולא מטונפת. כולה הרפס.

  18. כמה שהסיפורים האלה נפוצים, זה כבר ממש בגדר פשע נגד נשים. תודה על הפוסט החשוב, שרק מוסיף לידע ולהבנה שיש צורך בשינוי מהותי ועמוק ביחס של רופאים למטופלים/ות בכלל, ובתחום רפואת הנשים בפרט (שם הזלזול והביטול באים לידי ביטוי עוד יותר, בנושא רגיש פי כמה וכמה מונים).
    מצרפת פוסט שפורסם בבלוג שלנו, באותו נושא של אינטראקציה קשה עם רופאי נשים, וחוסר האונים שמלווה תהליכים רפואיים שנוגעים לגופנו כנשים:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2012/01/05/womens_healt/

    • בדיוק חשבתי על הפוסט הזה כשקראתי את הפוסט של מאיה… שני פוסטים מעולים. אולי שווה לקשר לפוסט הזה בפוסט הנוכחי – אני רואה הרבה פעמים פוסטים שנוגעים באותו נושא ולא מקושרים זה לזה, חבל.

  19. מטלטל.
    הקלות הנוראית שבה תבניות הביטחון שלנו נסדקות ומתפוררות, משאירות אותנו חשופים ושבורים.
    תודה ששיתפת. מקווה שהכוחות והאומץ שהיה לך בחשיפת המציאות הזו ישמשו אותך גם באיסוף השברים ובחיבור מחודש לאדם השלם שאת.
    מאחל רק את הטוב ובטוח שתמצאי אותו

  20. גם לי יש, אחרי הפעם הראשונה זה לא כזה נורא. חוצמזה – התוסף הזה ממש עוזרhttp://www.solgar.co.il/?categoryid=180&articleid=284 – את לוקחת ארבעה ביחד ורואה איך זה עובר לך, בחיי.

  21. הי מאיה, אולי תנסי ללכת לד"ר רות גופן בשלוחה של קופת חולים כללית במרכז הגאה בגן מאיר. לא צריך להיות להט"ב כדי להירשם במרפאה והיא רופאה מעולה (רופאת משפחה) שמסתכלת על החולות והחולים שלה קודם כל בעיניים ואחר כך בכל מקום שצריך, כמה זמן שצריך. היא לא תחסוך עלייך בהסברים או בבדיקות או בהפניות (ובמקרה שלי גם בנזיפות אבל יאמר לזכותה שהיא לגמרי לגמרי צדקה). תודה על השיתוף, המילים שלך משחררות!
    מיכל

  22. מאיה יקרה, איזה אומץ לחלוק כך. אני התנסיתי ברופאת עור, ללא קשר ספציפי למחלת מין, שכמעט גרמה לי נזק אדיר כשפטרה אותי ב"זה פטריה" ואף הרימה קולה עלי כשהעזתי לשאול אם זה יכול להיות קשור לאזור מסוים בעולם בו שהיתי לפני כן. בסופו של דבר זה היה קשור לגמרי לנשיכה של קרציה שקיימת באותו אזור. למזלי, ולגמרי במקרה, אובחנתי נכון על ידי רופא משפחה מעולה ונאלצתי לקחת 4000 מ"ג אנטיביוטיקה ביום במשך חודש. זה עוד יותר רגיש ונורא כשזה קשור לאזור אינטימי כמו המפשעה והצורך לחשוף אותו שוב ושוב מול אנשים אטומים ולא מקצועיים. מה שם הרופא שאת הלכת אליו? חשוב לפרסם שמות של רופאים מקצועיים ואנושיים.

    • דורון שפיגל. הבעיה היא שהוא מקבל רק בחיפה ובטבעון. זה הרופא שליווה אותי כל עוד גרתי בצפון, אבל עכשיו כשעברתי ליפו אני צריכה שוב להכנס לביצת הגניקולוגים.

      • ממליצה בחום על ד"ר אחינעם לב-שגיא, מומחית למחלות הנרתיק והפות ומקבלת במרפאה בפתח תקווה (באזור בי"ח בילינסון). עניינית, אנושית, פמיניסטית ומקסימה.
        http://www.vclinic.co.il/
        אם יש לך כללית מושלם הביקור יעלה לך 100 ש"ח.

      • היי מאיה,
        ראשית ישר כח על הכתיבה האמיצה, מאמר מטלטל. מעולם לא חוויתי חוויה כל כך נוראה כפי שאת מתארת, אבל היו לי אי אלו חוויות משפילות ומגעילות אצל רופאים בכלל וגינקולוגים בפרט. לצערי איני מופתעת ממה שאת כותבת – כועסת מאד, אבל לא מופתעת.
        בעיני שווה להסחב קצת בשביל רופא טוב, כזה שאת באמת מרגישה איתו בנוח ומתייחס אלייך כמו בנאדם. זה במיוחד חשוב לי עם רופאי נשים ושיניים (שתי סיטואציות שמרגישות לי קצת כמו עקדה, ויוצרות מצב של חוסר אונים משווע). אני חיה בחו"ל עכשיו, אבל עד לא מזמן חייתי בארץ ואני רוצה להמליץ לך מכל הלב על רופאת הנשים המופלאה שהיתה לי בשנים האחרונות – ד"ר ורד יולזרי רול, שמקבלת חולים בקריית אונו. לא רק יחס אנושי, לא רק אמפתיה וסובלנות, גם עדינות אמיתית ונסיונות אמיתיים להקל את החוויה הכללית של ביקור. פשוט רופאה נהדרת.

  23. נשמעת חוויה נוראית…לשמחתי כשעברתי את אותו הדבר כשאני קיבלתי הרפס ממש לא קיבלתי יחס כזה, הרופא ניחם אותי ואמר לי שיש את זה להמון נשים ושזו לא כזו בושה גדולה…חבל שהיית צריכה לעבור חוויה כזו..לא הבנתי אבל למה את לא תוכלי לחוות לידה טבעית או מה הסיפור עם ויזה לארה"ב? לידה רגילה אפשר לעשות כל עוד אין התקף פעיל…אשמח לשמוע

  24. תודה על השיתוף. קיבלתי את הקישור מחברה שיודעת מה עברתי בעצמי כשזה התפרץ אצלי.
    בהתחלה קיבלתי תרופה לפטריה ולדלקת בדרכי השתן ליתר ביטחון, כי היו לי תסמינים של שניהם. בדיעבד אגב גיליתי שהשילוב של התרופות עצמו גורם לפטריה… מאחר ומניסיון העבר ידעתי שהטיפול אמור לעזור באופן מיידי, אחרי היום הראשון (יומיים כבר לתוך ההתפרצות..) חזרתי לרופא ואמרתי שזה לא זה. הייתי לחוצה לפני טיסה ארוכה והוא דווקא הסכים להפנות אותי למיון. לידיעתך, זה לא עזר.
    3 שעות במיון נשים בקפלן, ובדיקה על ידי שני רופאים ומתמחה – כולל רופאה אחת שהיא "המומחית" לה הלכו לקרוא כדי לוודא שזו אכן רק פטריה. המסקנה – רק פטריה, ושלחו אותי הביתה בלי כלום, כי כבר קיבלתי טיפול. בית חולים, מומחים במיון נשים, וכנראה שחברת הביטוח שלי וקופת החולים גם שילמו להם מאות שקלים על המומחיות הזו שלהם.
    חזרתי הביתה והמשכתי לסבול. בכי, כאבים, תסכול, ומחשבות על ביטול הטיסה. כבר יותר משלושה ימים בלי שינה, בלי אוכל, בלי יכולת כמעט לזוז מהמיטה. חברה שכנעה אותי ללכת לרופאה שלה, אחינועם לב שגיא. אחינועם הסכימה לפגוש אותי ביום שישי אחר הצהריים. רק מלשמוע על התסמינים שלי, ועל כך שרופאים אחרים חשבו שזו פטריה, היא כבר ידעה להגיד לי שזה הרפס. היא גם ידעה להגיד לי מה לעשות, ולהרגיע אותי שאפשר למנוע התפרצויות חוזרות, ולהגיד לי שזה ממש לא בגלל שאני מלוכלכת וטמאה, אלא שזו מחלה שיכולה לדגור בגוף המון זמן ולהתפרץ בנסיבות מסוימות, וחשוב מכך – שאפשר להידבק גם מיחסי מין מוגנים לחלוטין. היא גם תמיד זמינה, אפילו במייל, לסייע ולייעץ.
    אבל מעבר לכך, רציתי לציין שאנחנו לא נדבקות מהאוויר. אנחנו נדבקות מבני זוג ובנות זוג, מאנשים שרמת המודעות שלהם נמוכה, שמתביישים ללכת עם התסמינים שלהם לרופאים (ומה הפלא), גברים שאומרים להם שאין להם כלום, נשים שאומרים שיש להן רק גירוי מקומי, וכך רבע מהאוכלוסיה שלנו נושאת את הנגיף הזה וזה לא הולך להשתפר. ויש גם המון מחלות אחרות שמסתובבות בחוץ, לא מתביישות להדביק אף אחד ואף אחת. זו לא מחלה של נשים, זו מחלה של אנשים.

    • נכון, ומצד שני, גברים יכולים ללכת עם המחלה הזו להרבה מקומות אחרים, לקבל אבחון יותר מהר ויחס טיפה פחות דוחה.

      • זה לא לגמרי נכון. לבן זוג שהיה לי היתה קונדילומה נוראית בפי הטבעת, ובמשך חודשים כל מיני רופאי עור אכזריים אמרו לו שהוא צריך לעבור ניתוח שיחזור (אל תשאלי), אחר כך הוא הגיע לרמב"ם פעם, ואחרי שהפשיטו וחיטטו אמרו "אני באמת לא יודע מה עושים עם זה, תנסה אולי אצל רופא נשים, ורופא הנשים שהמלצתי לו עליו (עבד מצוין בשבילי!) אמר לו "אני מטפל בנשים, אני לא מוכן להסתכל". חצי שנה עד שהוא מצא את רופא העור שנתן לו טיפול הגיוני ומוצלח. כך שהחוויה המשפילה הזאת (ואת ההרפס אני מכירה על בשרי, ודווקא הגניקולוגית הראשונה שפגשתי נתנה לי מיד כדורים מתאימים) היא ממש לא מנת חלקן של נשים בלבד. נראה לי שבאופן כללי, למרות השכיחות האדירה שלהן, כל מה שקשור למחלות מין הוא מוקצה ודוחה עבור רוב ה
        אילוסטרציה:
        http://www.hpv-israel.info/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99

  25. הייתה לי חוויה דומה אבל יותר מנוכרת מאשר משפילה, עם ההרפס שגיליתי בשפתיים. מין אפתיות כזאת, מעורבת עם חוסר יכולת להסביר לי מה קורה לי, מול זה שאני מלאה בפצעים כואבים ולא מבינה מה קורה לגוף שלי. אני לא יודעת אם לייחס את זה למערכת בריאות שהיא במהותה בירוקרטית, או לזה שזה מחלת מין. מה שכן, מאז אני לא הולכת בענייני מחלות מין לשום מרפאה שהיא לא מרפאה גאה (למשל במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב, או המרפאה של הבית הפתוח בירושלים), שם יש הרבה יותר רגישות לנושאים כאלה.

  26. תודה על הפוסט החשוב. חוויתי עניין דומה, בהבדל אחד – היה לי HPV. זה לא כואב, זה קצת צורב, זה בעיקר לא אסתטי. רק בהמשך למדתי שבסוגים מסוימים יכולה להתפתח ממאירות. אני חייבת לומר שדווקא הרופאים שראו אותי היו בסדר. אמנם אף אחד לא ניחם אותי ולא עניינו אותו בכלל ההשלכות הרגשיות והנפשיות של מחלה כזאת, אבל נתנו לי את הטיפול המתאים.

    ההשפלה שלי הגיעה מכיוון אחר. התחלתי לצאת באותו זמן עם בחור וכשסיפרתי לו על הפפילומה הוא התייחס אליי כמו אל מצורעת. בסופו של דבר הקשר גם ניתק על הרקע הזה, מה שכמובן גרם לי להרגיש עוד יותר פסולה ומלוכלכת. כמו שאמרת, טמאה. בטפשותי עוד שמרתי איתו על קשר זמן רב אחרי זה והייתי מאוהבת בו לגמרי. היום אני יודעת להגיד כמה לא הגיע לו…

    הקשר בין איברי המין שלנו, מחלות מין ועולם הרפואה הוא מורכב וסבוך. מין מעורר באנשים רגשות של בושה ואשמה, שלא כמו מחלות אחרות, שלא קשורות להתנהגויות של החולה בהן. כאן, המחלה קשורה למשהו *שעשית*, לכאורה והחברה מצמידה להתנהגות הזאת תו-תקן מוסרי – טוב או רע.

    כשאת נכנסת עם מחלת מין למשרד של רופא, את מעוררת בו סל שלם של רגשות ותגובות מודעות ובלתי מודעות שקשורות ליחס האישי, לא המקצועי, שלו למין. הוא מפסיק להיות רופא ועובר לשפוט אותך ואת המעשים שהוא מניח שעשית, כאדם בחברה האנושית. פה נגמרת האמפתיה ומתחילים הזלזול, ההאשמה, הגועל. פה נגמר הטיפול האיכותי שאת יכולה לקבל ומרגע זה, כל מה שתקבלי מהרופא הזה הוא פגיעה. וכמובן שהטיפול יהיה פגום, כי הוא כבר לא רואה אותך כמישהי במצוקה שזקוקה לעזרתו. דעתו מוטה.

    אני חושבת שבכל שנות הניסיון שלי כאישה בוגרת שהולכת לרופאי-נשים, מתוך עשרות רופאים שפגשתי, הייתה רופאה אחת נחמדה ונעימת הליכות בישראל.

    כאחות, היה לי מטופל בן 21, נשא HIV. שאלתי אותו איך הוא נדבק במחלה, אם לא אכפת לו שאני שואלת והוא סיפר שהחברה מהתיכון הייתה נשאית, הוא לא ידע והיא הדביקה אותו. רחמיי נכמרו על הנער הצעיר שנדבק במחלה קשה, שעלולה להיות מסכנת חיים, שיש בה כזה קלון. הוא לא שתה ונהג, הוא רק קיים יחסי מין עם בחורה שאהב וסמך עליה. כשאמרתי לאחות-עמיתה כמה אני מרחמת עליו, היא הגיבה, "נו, הילדים של היום…". יש לו HIV, המחלה ששמה נלחש במסדרונות, שבגללה עובדי מקצועות הבריאות חוששים לגעת בך בלי כפפות גם אם הם רק מניחים יד על כתפך – וכולם חושבים שהוא אשם. כמה נורא.

    ולסיום – קונדומים מגינים מפני מחלות העוברות בנוזלי גוף. הרפס וה-HPV עוברים במגע של עור בעור, נגע בפצע פתוח. אבל מי שבודק אותנו מניח שאנחנו מתנהגות כמו יצורים חרמנים וחסרי שכל, שמוותרים על הגנה בסיסית רק לשם העונג. וכל עוד אנחנו חיות בחברה בה מונוגמיה ובתולין הן ערך עליון, ימשיכו לשפוט אותנו על כך שאחרים העבירו לנו מחלות נוראיות ללא שביקשנו אותן לעצמנו וללא ידיעתנו.

  27. אני נשאית HIV ובגלל מה שאת מתארת כאן אני לא בארץ אלא באירופה, למרות שקשה לי כאן נפשית ואני מתגעגעת לארץ מאוד.
    להלן שיחת טלפון שהתקיימה לפני כמה שבועות.
    נדיה (מתקשרת לביה"ח): שלום, אני רוצה לדבר בבקשה עם אח ממחלקה למחלות זיהומיות.
    מוקדן: אין פה אח היום, היום יום א'.
    נ: אבל התקשרתי למחלקה ובמענה הקולי אומרים לבקש אח במקרה חירום בכל שעה.
    מוקדן: מה הבעיה?
    נדיה: אני פשוט צריכה לשאול משהו.
    מוקדן: אוקיי, אני אעביר אותך לרופא תורן.
    רופא: שלום, מדבר ד"ר XX, מומחה למחלות זיהומיות.
    נדיה: שלום ד"ר, שמי נדיה XX ואני מטופלת במחלקה שלכם אצל ד"ר YY. אני צריכה לשאול משהו. קיימתי יחסים בלי קונדום עם בעלי, שהוא שלילי, ובסוף ראינו קצת דם על האיבר שלו שנראה שבא ממני. בגלל שאמרו לי לא לקיים יחסים לא מוגנים במחזור אני קצת מודאגת. אנחנו צריכים לעשות משהו? יש איזה כדור שהוא צריך לקחת?
    רופא: מה המספר חולה שלך?
    נדיה: XYZ
    רופא: הממ, אני רואה פה שאת עם עומס נגיפי מתחת לסף לגילוי כמה שנים טובות, אז אין מה לדאוג.
    נדיה: אבל אמרו לנו לא לקיים יחסי מין בלי קונדום במחזור. אני לא במחזור, אבל היה קצת דם…
    רופא: לכן הסתכלתי בתיק שלך. מכיוון שאת מעל 6 חודשים מתחת לסף הגילוי אין מה לדאוג.
    נדיה: אבל הבנתי שעומס נגיפי נמדד בדם ובמקומות אחרים יכול להיות גבוה יותר?
    רופא: לכן אנחנו מחכים מעל 6 חודשים כי אז גם במקומות אחרים יורד מתחת לסף.
    אני: אז אין מה לדאוג?
    רופא: אין מה לדאוג, סופשבוע נעים.

    פה שאני הולכת לרופא שיניים, לשיננית, להסרת שיער במחט חשמלית, לניתוח קוסמטי, לבדיקות פוריות, לבדיקות דם, לגניקולוג, למיון, לחדר לידה, לניתוח קיסרי – ואף פעם לא עשו בעיות משום סוג. להפך רק מתייחסים אלי טוב וכמעט תמיד בחיוך ובסבלנות (כמו לשאר החולים). אין דבר כזה להיות אחרונה בתור כי צריך לחטא את כל החדר אחרי כמו ששמעתי שקורה בארץ, ובטח שאין דבר כזה לסרב לתת לי טיפול!

    http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1902563

    ואין שום לחץ ופוביה והיסטריה וניכור והתעללות נפשית והשפלה.
    אז אני בודדה פה ואין כמו בארץ ואני מאוד מאוד מתגעגעת להורים, זה מה ששובר אותי הרבה פעמים. אבל אני לא יכולה לעבור מה שעוברים נשאים בארץ. כנראה אני חלשה מדי, זה פשוט מפחיד אותי עד מוות.

  28. אני לא מזלזלת לרגע בהרגשה שלך, אבל חושבת שאת צריכה להרים ראש ולהפסיק לחשוב על עצמך כפי שאת חושבת, בגלל משהו שקורה. מה לעשות בחיים קורים הרבה דברים.

    אין לך במה להתבייש, כמו שאין למישהו/י עם הרפס שפתיים ממה להתבייש.

    אין מה להתבייש מלהתפשט, כי הכוס שלך הוא חלק ממך, ואין בו שום דבר לא בסדר מלבד זה שיש לו מחלה. כמה אנשים את מכירה שאין להם אף מחלה- בעיקר כשהם באים אל הרופא/ה?

    זכותך המלאה לדרוש טיפול. לבוא לא בהרגשה מלוכלכת, אלא בהרגשה של- אתם אנשי שירות וזה השירות שאני צריכה.

    את לא מלוכלכת/מגעילה/בזויה….את, וזה אני באמת מצטערת להגיד לך….את…בן אדם!

    את לא שונה ממני עם הפטריה הארורה שלא עוזבת (ולא, אני לא מלוכלכת או משהו אחר בגללה), את גם לא שונה מהאשה שבתור בהריון/טיפולי פוריות, שגם לה אגב יש הרפס- את פשוט לא יודעת את זה כי את מרגישה כל כך לבד, כי זה כאילו שכל הנושא הזה טמא…
    הוא לא! מה שיש לך יש ללא מעט נשים- מהסוג שמקיים יחסי מין….עד כמה שידוע לי מדובר על הרוב המוחלט…

    כל זה לא קשור לחוסר המקצועיות של הרופאים. על זה צריך להגיש תלונות.כדי שהאשה/אדם הבא/ה לא יחווה את אותה חוסר מקצועיות.

    אני גם מאמינה שהבושה מנעה ממך ללכת לרופא/ה מוקדם יותר, ואין גרוע מזה.

    אל תתני לבושה לנהל אותך, אל תתני לה מקום- כי אין לה מקום בחייך, בחולי, בבריאות, בחולשה…כולנו חווים אותם. כולנו בני אדם. למה להקשות על החיים מעבר לכמה שהם מקשים עלינו?

    רק בריאות…והרבה ביטחון וכבוד עצמי,

    Z

  29. קראתי בשקיקה כל מילה שלך. אני כמעט דומעת על הסבל שנאלצת לחוות. אין מערכת דכאנית יותר ממערכת הרפואה, הנמצאת במעלה פירמידת הידע, מחזיקה בגביע הקדוש של האנושות. לפני שנה לערך התנדבתי בבית ספר עם ילדים משכונות מצוקה כשהתחיל לי גירוד בראש, באמת לא ידעתי מה זה וקבעתי תור לרופא, הוא הביט בי, שאל כמה שאלות ורשם לי משהו נגד גירוד. כשחזרתי בפעם השנייה, הוא אפילו קם מהכיסא והתבונן בראשי, לא הבין מה הבעיה והתעקש שאקח את התרופה הפעם. בזמן שקראתי ספר פתאום נפלה לה כינה לתוך העמודים, ואני התחלתי לצעוק בפאניקה "יש לי כינים!!!" אישי הנוכחי, אז מאהבי היקר בילה את 6 השעות הבאות בקניית מצרכים ופליית הכינים מראשי (היו מאות), כל זאת תוך הבנה שרופא לא הצליח לאבחן משהו שאמהות מצליחות לאבחן מעידן האבן.

  30. לפני כמה שנים עברתי פחות או יותר את מה שאת עברת, כולל הפצעים הכואבים, בלוטות הלימפה הנפוחות, החום הגבוה, הצריבה הנוראית בזמן מתן שתן, התחושה שאני מזוהמת, היחס המבזה והמשפיל מצד רופאים ורופאות והבורות שלהם, טיפול בתרופות לא מתאימות, אי מתן של משחה מאלחשת כי לאף אחד לא אכפת שכואב לך, והתפרצויות בתדירות של כל כמה שבועות בגלל שהמערכת החיסונית שלי חלשה. וכל זה כי החבר הראשון שלי שיקר לי לגבי העובדה שהוא נשא של הוירוס הזה ומיהר להיפרד ממני כשגיליתי שנדבקתי. וכשהרופאה בקופ"ח מסתכלת עלייך במבט נגעל, לכי תסבירי לה שששכבת בסה"כ עם בן אדם אחד עד היום ופשוט היה לך מזל רע. והמחשבה הזו, עמוק בפנים, "במה לעזאזל אני צריכה להתבייש? אם הייתי יושבת מולך עם טפיל מעיים, גם אז היית מדברת אלי כאילו אני הזונה מבבל?" והחלק הכי נורא – אבדן החופש, הידיעה שאת כבר לעולם לא תוכלי להיכנס למיטה עם מישהו תוך כדי סערה של תשוקה, אלא תמיד תצטרכי לעצור ולהסביר ולהזהיר, כי את לעולם לא תעשי לאף אדם אחר את מה שאותו חבר ראשון עשה לך.

    המילה "גיהנום" אפילו לא מתחילה לתאר את מה שעברתי אז, אבל מה שאת כתבת מגיע די קרוב ואני כל כך שמחה שיש כזה דבר שמסתובב עכשיו ברשת. הלוואי ואני הייתי נתקלת בכזה פוסט לפני כמה שנים, אולי הייתי מרגישה קצת פחות לבד.

    אין לזה סוף טוב – זה חרא של דבר, שבגללו אני לוקחת כבר כמה שנים מדי יום כדורי וולטרקס, אחרת זה פשוט לא מאפשר לי לנהל חיים נורמלים. כמו שזה נראה עכשיו, תמיד אצטרך לקחת אותם. אגב, אם אינני טועה לאחרונה משרד הבריאות החליט שהם יותר יעילים מאציקלוביר כיוון שהם טיפול מונע ולכן הם הוכנסו לסל הבריאות ומחירם הוזל במעט. האציקלוביר, שנחשב לפחות יעיל כיוון שהוא מטפל בהתפרצות רק לאחר שכבר התרחשה, הוצא מהסל ומחירו עלה.

    אני שמחה בשבילך שכבר יש לך בן זוג כי זה אומר שלפחות לא עברת את זה לבד וכי שיחת "יש לי הרפס" עם בני זוג חדשים בדרך כלל מבריחה אותם מהר מאוד. אני אפילו לא יכולה להאשים אותם, כי אם הייתי יודעת מה אני הולכת לעבור בגלל זה גם אני הייתי בורחת כשעוד היתה לי הזדמנות. המחשבה "לפחות זה לא וירוס שגורם לסכנת חיים" לא ממש מנחמת כשעוד בן זוג פוטנציאלי ממלמל בקול חלש שזה פשוט לא מתאים לו או כשחברות אומרות לך "מה יש? כולה הרפס, אל תעשי מזה עניין" גם כשאת מתפתלת מכאבים. מצד שני, אני לא חושבת שיש לך סיבה לדאוג בנוגע לויזה לארה"ב וגם לא בעניין הלידה הטבעית. ואם יהיה לך מזל המערכת החיסונית שלך תהיה מספיק חזקה וכמו מרבית הנשאים זה לא יטריד אותך יותר מפעם-פעמיים בשנה.

  31. תיאור כואב ומדויק. לצערי גם אני עברתי שלל חוויות גיניקולוגיות מהסוג הנוראי (וזה עוד בלי הרפס): הגיניקולוג שמפחיד אותך עם סרטן צוואר הרחם כשכל מה שיש לך זה וירוס קל, הבדיקה שאף אחד לא טרח לספר לך שמלווה בביופסיה כואבת ומדממת בכוס שדופקת לך את כל המשך היום, האחות שצועקת עלייך "למה את בוכה?", חדר ההמתנה המאוכלס בעשר דתיות הרות ואת על תקן השרמוטה החילונית היחידה שבאה לבקש גלולות, בדיקת הפאפ שנעשית בצורה לא מדויקת ופוצעת אותך במקומות הכי אינטימיים, הגיניקולוג שמתבדח איתך בעודך שכובה פשוקת רגליים ונטולת תחתונים מולו, הרופא שמסתכל בך במבט מזלזל כשאת מתלוננת על תופעת לוואי של ירידה בחשק המיני (כי נשים הרי לא אמורות להיות בעלות חשק מיני בכלל), ועוד כהנה וכהנה חוויות מרנינות. נותר לי רק לקוות שבעוד כמה שנים נצחק על התופעות הפרימיטיביות האלו שחלפו מן העולם זה מכבר.

  32. פינגבאק: מכות רצח « האחות הגדולה

  33. פוסט מצוין, מערכת מזעזעת.
    לפני כשנה אובחנתי בטעות, בגלל פצעון לא אופייני, בהרפס. בלי בדיקות דם, בלי ויכוחים. רופא מתנשא ומגחך. נשלחתי לעדכן את בנזוגי (הקבוע), והיחסים כמעט עלו על שרטון. אחרי חודש וחצי של סבל וייסורים הגעתי לרופא פרטי והתברר שאין ולא היה כלום. בסהכ שערה שצמחה פנימה. נערכו מעקבים כל השנה והדבר היחידי שברור לי הוא שאלוהים הוא גוגל והסגן שלו הוא הרפואה הפרטית היקרה.

  34. תודה שכתבת, שחלקת בידע וגם בהרגשה. תודה גם על כך שהאשמת את מערכת הבריאות הנגועה, בשל כל אחת ואחת מאיתנו שסבלה מיחס מזלזל מרופא ששכח שהוא נותן שרות ושם עצמו לאלוהים.

  35. הגעתי מהנאום על מאיה הגזענית. בתחילה קראתי, אח"כ צפיתי – בהתחלה לפחות. אח"כ חיפשתי. חיפאית זה טוב. המשכתי והגעתי לכאן. שפכת הכל. בלי מעצורים. העיקר שהגעת אל המנוחה ואל הנחלה. צריך שריון. אני למדתי שרופאים צריך לבחור לפי הכישורים הדיאגנוסטיים שלהם. אם תזדקקי שוב לרופא עור יש לי למי להפנותך. נהניתי. תודה. דורון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s