לא להשאר בחושך

הסערה שעורר פוסט הפייסבוק של ליאן רם בנוגע לנהג המונית שהטריד אותה מינית והדיון הציבורי בעניין שהמשיך גם כאן  הם סימנים לשינוי מבורך. רוב התגובות, עדיין, התמקדו בשאלה האם החוויה של ליאן היוותה הטרדה מינית לפי החוק, האם היא הגזימה ומה פתאום הלינץ' הזה באמצע היום, אבל חלקן, פתאום, התמקדו בעיקר- שינוי התודעה.שינוי התודעה הזה לגבי מה הן הטרדות מיניות ומתי לגיטימי להרגיש מאויימת הוא קריטי, מציל חיים. מול ים נשים (וגברים) שקוראות להחליק, לפלרטט בחזרה, לעקוץ, לתקוף, לצאת מהמונית הנוסעת כמו רמבו, עומדות ליאן ודומותיה ומתעקשות על זכותן לביטחון, מתעקשות לא להכנע לנורמה המעוותת של החלקה והשתקה.

תקופת הנערות חסרת התודעה, הבעייתית והאמיצה שלי סיפקה לי בדיעבד בנק פגיעות שלם ממנו אפשר לתת דוגמאות אישיות. הנה עוד כמה, שממחישות את הסכנה האיומה שבהחלקה, שבהשרדות בלבד, בלי תביעה לביטחון.

הייתי בת 16 וחזרתי בטרמפים מחיפה לישוב בו גרתי בעמק יזרעאל. הנהג רמז לכך שהוא בודד. רמז שיש לו הרבה ביטחון כלכלי. ביקש ממני לנסוע איתו, באמצע הלילה, לשמוע מוזיקה ולדבר. הוא אמר שהוא יכול להיות מאד טוב אלי. הוא דחף לי מאה שקל ליד. ביקשתי שיקח אותם בחזרה, והוא התעקש שאני אשמור אותן, כי יש לו הרבה, והוא יתן לי עוד. שתקתי, והוא בסופו של דבר עצר לי בתחנת האוטובוס. יצאתי, עם השטר ביד, ולא שמעתי מה הוא אמר אחר כך.

הייתי בת 16 ותפסתי טרמפ לנסיעה בת 5 דקות בין שני ישובים. חברה שלי היתה איתי, היא ישבה במושב האחורי. הנהג אמר כל מיני דברים על זה שאני יפה, ואני הנהנתי וחייכתי. כשהוא עצר, החברה שלי יצאה ואני פתחתי את הדלת. הוא לחץ על הגז, וכשהבין שהדלת כבר פתוחה הוא הסתפק בלתפוס לי את היד ולהעביר לק על הזרוע שלי. יצאתי ולא הבנתי למה אני מרגישה רע, כי הרי לא נאנסתי.

הייתי בת 15 ותפסתי טרמפ לתל אביב. הנהג נסע מאד מהר ולא דיבר איתי. כשהרמתי אליו את העיניים הבנתי שהוא מאונן, תוך כדי נסיעה בכביש החוף. פחדתי שהוא יעשה תאונה אז לא אמרתי כלום. באמצע הכביש הוא עצר כדי לגמור, והסתכל עלי תוך כדי. הוא מלמל שהוא רוצה עזרה, ואני התעלמתי. כשהוא המשיך לנסוע הוא נסע עוד יותר מהר. הוא שאל אם אני רוצה לשתות איתו קפה. נורמלי.

הייתי בת 15.5 ותפסתי טרמפ לתל אביב, לפגוש את החבר החייל שלי בתחנה המרכזית. הנהג התחיל לדבר על כמה שאשתו לא נותנת לו, כמה שהוא מסכן, וכמה שהוא אוהב כוס. הוא שאל אם אני אוהבת שיורדים לי. הוא עצר בשדה אחרי מחלף כפר יונה, וביקש לרדת לי. אמרתי לא. הוא התעקש, ואמר שאחרת הוא יוריד אותי פה ויסע. אמרתי בסדר. אחרי כמה דקות ביקשתי שיפסיק והתחלתי לרדת מהאוטו. הוא הסכים להמשיך לנסוע. הייתי אסירת תודה.

על כל טרמפ שעליתי הייתי אסירת תודה שלא אונסים אותי. אז מה אם שולחים ידיים, מה אם מציעים הצעות מגונות (כל כך מרובות שאני כבר לא זוכרת את פרטיהן). הייתי כל כך אסירת תודה שאני גם מקבלת לנסוע בחינם, וגם לא נאנסת. אז מה אם אני צריכה לפעול אקטיבית בשביל זה.

הייתי בת 14 ונסעתי בלילה במונית. הנהג ביקש שאני אעבור קדימה כדי שהוא יוכל לראות אותי ולדבר איתי. רציתי להגיע הביתה, ונעניתי. הוא ביקש לקחת אותי לנסיעה חינם, ביקש שאני אתקרב קצת, ואמרתי לא ולא ולא, בחיוך נחמד. אם את רוצה הנחה, את חייבת להיות נחמדה. אם את רוצה להגיע הביתה, את חייבת להיות נחמדה.

הייתי בת 15 ונאנסתי כי רציתי להגיע הביתה, ולא התאים לבחור שבאתי לבקר להקפיץ אותי הביתה.

הייתי בת 16 ונהג אוטובוס לקח אותי בחינם, בתנאי שאני אשב לידו. הוא שאל אותי למה יש לי חבר, והסביר לי כמה יותר טוב איתו, ועשה עיקוף כדי לא להגיע לתחנה.

הייתי בכל מיני גילאים ונהגי מוניות התעקשו לשים עלי יד, לבקש שאבוא איתם לקפה, לסיגריה, לסיבוב. החלקתי על ידיים. החלקתי על הרבה דברים, כי העולם עובד ככה ואני בתור אישה צריכה להשתמש במה שיש לי כדי לשלם פחות ולהגיע הביתה, ואז מה אם לא נעים לי.

אמרו לי להחליק, אז החלקתי, שיחקתי את המשחק והרווחתי מה שיכולתי. כשאילנה ברודו אומרת בסטטוס שהיא פלירטטה בחזרה עם נהג המונית שלה ועוד קיבלה הנחה בסוף, זה מחזיר אותי לשם, לסטייט אוף מיינד הזה, של הילדה השורדת, שרק רוצה לא להאנס ולא לקבל מכות ובשביל זה מוכנה להחליק.

לא הכל כאן בדיוק בדיוק בדיוק אותו הדבר. חלק מהמקרים הם טרמפים, ולכן הם אשמתי. חלק מהמקרים הם מוניות בהנחה, ולכן זו אשמתי. זה לא המקרה של ליאן.

למה צריך לאוורר את המקרים האלו, עם שם, ותמונה, ומספר? כדי לבסס נורמות בצורה הכי חזקה שיש, עם הכלים הכי חזקים שיש. זו לא הנורמה. לא להאנס זה לא סטנדרט סביר. לא להיות מוטרדת זה סטנדרט סביר, אחד שצריך לשאוף אליו. אם היה פייסבוק בתקופתי, אם היו ליאן ואחרות שמאווררות את הפגיעות שלהן ומציבות שוב ושוב ובאומץ סטנדרט נוקשה והוגן, הדברים האלו לא היו קורים לי. במקום סטנדרט של החלקה, פלירטוט נגד ושרידות, היה עומד מולי סטנדרט של זכותי לביטחון, זכותי לא להיות מוטרדת. הייתי יכולה בדיעבד, אחרי שעמדת הכוח הזמנית של הנהג נעלמת, להעלות את התמונה והמספר והפרטים לפייסבוק, ולעודד את ה"לינץ'". הייתי יכולה לקבל צדק, להשיג יכולת הרתעה, ולא רק  "לא להאנס".
זה מה שהן עושות בשביל נשים ונערות היום, הנשים שמעודדות "לינצ'ים". הן מציבות סטנדרט ויכולת הרתעה. הן מראות שלהחליק זה לא נורמלי, ושאין צורך להיות נחמדה כשאת לא רוצה, רק כדי לשרוד. הן מאירות את האפשרות לומר לא, הן צובעות בשחור את מה שהיה אפור ולבן, כדי להציל נערות ונשים שמשחזרות את הנערה שהייתי, שמחליקות, שצוחקות, שלא רואות את זה כמשהו בעייתי אלא כחלק מהאופן בו העולם עובד.

העולם עובד חרא. הלינצ'ים כביכול האלו- פרסום תמונתו של אדם שהטריד אותך מתוך עמדת כוח- משנים אותו, אפילו אם זה לא נעים ודורש לוותר על פריבילגיות כגון העברת זמן בפלירטוט למען אגו. וזה עובד. התודעה משתנית. זה כבר לא בסדר, כבר לא מחליקים על זה, זו לא נורמה טובה. אז הגברים המסכנים יחיו בפחד? שיחיו. הפחד הזה אפסי לעומת הפחד היומיומי של נשים שכל מבוקשן הוא להגיע מנקודה אחת לשניה. אני לא מוכנה להשאר בחושך, לא מוכנה להשאיר נערות ונשים בחושך, כדי שכמה גברים חסרי מודעות יוכלו להטריד אותנו בחסות החשיכה התודעתית, ואז להשתובב בשמחה באור.