גנוס המון: איך (לא) הפסקתי לפחד והתחלתי לסרוג מתמטיקה

עד כתה ד' הייתי התלמידה הכי טובה בכיתה. לא היה לי ציון מתחת ל-95. ואז יום אחד קיבלתי בחזרה מבחן בחשבון, והציון שהיה עליו היה 16. מתוך 100. שש עשרה. אני לא זוכרת שהרגשתי שהמבחן קשה בזמן שעשיתי אותו, אני לא זוכרת שציפיתי לציון נמוך יותר ממה שאני רגילה. אני רק זוכרת שקיבלתי את המבחן, ראיתי את הציון, והכל סביבי נעלם, חוץ מהמספר האדום הזה על המבחן.

אבא שלי בא לשיחה עם המורה לחשבון, וישבנו איתה שנינו, מולה, בינינו שולחן. המורה לחשבון היתה אישה מאוד גדולה, ומאוד לא נעימה, לכל התלמידים. פחדתי ממנה. כולנו פחדנו ממנה. היו לה קווים מאוד דומים לגברת זעפני מזבנג.

גברת זעפני. אורי פינק


ישבנו מולה, אם כן, אני בכתה ד', אבא שלי, שגם הוא לא איש קטן, ומולנו המורה לחשבון. כשאבא שלי ניסה להבין מה קרה, איך לא שמים לב שילדה לא מבינה את החומר עד שהיא מקבלת 16 במבחן, המורה ענתה לו – אין מה לעשות, הבת שלך פשוט מטומטמת. אבא שלי כעס עליה מאוד. אני לא זוכרת מה הוא אמר או עשה, אני חושבת שהוא הלך לדבר עם המנהלת, אבל אותה מורה לימדה אותנו גם בכתה ה'.

יכול להיות ששאר המורות למתמטיקה שהיו לי היו טובות, או רעות, אין לי מושג. חלקן היו נחמדות יותר או פחות, אבל ללמד אותי מתמטיקה אף אחת כבר לא הצליחה. אין מה לעשות, אני פשוט מטומטמת. וככה המשכתי לסחוב את בית הספר, ציונים גבוהים בהכל, ובמתמטיקה עברתי שלושה מבחנים מאז ועד סוף התיכון – מבחן המעבר לתיכון, המתכונת והבגרות.

נשבעתי שאני לא נוגעת יותר במתמטיקה בחיים. אבל הייתי צריכה לעשות פסיכומטרי. נשבעתי שלא עוד, ברחתי לעיצוב ואז למדעי הרוח, איפה שאני לא אצטרך ללמוד אפילו סטטיסטיקה. ואז הייתי צריכה לעשות GRE. וכל פעם שהייתי חייבת לגעת בזה שוב בכיתי, צעקתי, בעטתי, הצלחתי לעבור בערך, לעשות את מה שמספיק כדי לעבור, ולא יותר.

אבל אני חנונית בנשמה, וככל שאני מתבגרת אני מוצאת את עצמי שוב ושוב ויותר ויותר מוקפת באנשי מספרים מסוגים ורמות שונות. ספירה זריזה של החברים הקרובים מעלה שלושה תארים ראשונים במתמטיקה, שניים בפיזיקה, אקס עם רזומה של שלושה סמסטרים בטכניון ובן זוג נוכחי עם דוקטורט במתמטיקה.

וכל פעם, התחום הזה מאיים עליי ומפחיד אותי ומגעיל אותי, אבל אני יודעת שאיפשהו בקומות הגבוהות שלו קורים דברים נורא מעניינים. אני רק יודעת שאין מה לעשות, אני פשוט מטומטמת, ולכן אין סיכוי שאני אוכל להגיע לקומות הגבוהות האלה.

מדי פעם מתפתח דיון מספיק קולני או קרוב אליי שאני לא יכולה לאטום אותו לגמרי כמו שאני בדרך כלל עושה כשמדברים על הנושאים האלה, ופתאום אני מוצאת את עצמי מקשיבה, ואולי אפילו מתעניינת, ואולי אפילו אפילו טיפה מצליחה להבין. השבוע ישבתי אצל אחד מהתארים הראשונים למתמטיקה שהוזכרו קודם ודיברנו על האימה הזאת ממתמטיקה. פתאום אמרתי לו שזה נורא הגיוני ששורש שתיים הוא לא מספר רציונלי, כי הרי כל שבר כפול עצמו יוליד שבר, והמספרים השלמים שבאיזור כבר תפוסים. ואז מהר מהר ברחתי למשהו שאני מבינה בו. ביום שבת התפתח על הוול שלי דיון בטופולוגיה, מכל הדברים, וככה התחלתי לסרוג מתמטיקה. אני סורגת משהו כתום, שיהיה גנוס כמה-שיצא-לי.* אבל יש לי בראש קונספט שלו, ושל איך הייתי יכולה לעשות אותו אחרת ולהוסיף עוד חורים.

בספר מכתב למורה כותבים תלמידי בית ספר כפרי באיטליה למורה שלהם, שהכשילה אותם, שבגללה הם עזבו את בית הספר ולא סיימו תיכון, על בית הספר שהם הקימו, שבו הם מלמדים זה את זה. הספר שלהם זכה בפרסים על הניתוח הסטטיסטי שהם ביצעו בו, על אחוזי ההכשלה של תלמידים והמתאם בין אחוז ההכשלה לבין המעמד ממנו הם מגיעים. קבוצה של נערים שלא סיימו תיכון כי הם נכשלו במתמטיקה זכתה בפרסים על ניתוח סטטיסטי מהפכני. (הספר, אגב, מופתי. יצא בארץ בהוצאת מסדה, אבל כבר לא קיים בחנויות הספרים הרגילות. לפעמים אפשר למצוא אותו בחנויות יד שניה. ניתן להורדה חינמית באנגלית בקובץ פדף פה )

כן, יש לי שלושה עותקים ממנו.

הנקודה היא, שאם מישהו היה אומר לי בתיכון שאני יכולה לסרוג מתמטיקה, או לצייר עם משוואות, אולי הייתי מקשיבה. שאם מישהו היה מצייר לי בעיות תאוצה, אולי היה אכפת לי מתי הרכבת תגיע. שאם מישהו היה מלמד אותי סטטיסטיקה עם אחוזי הרשעה של עצירים בטחוניים פלסטינים, אולי הייתי מגישה עבודת גמר. שאם מישהו היה אומר לי שמתמטיקה זו שפה, וזה בסדר אם אני לא מבינה אותה עכשיו, כי היא לא שפת האם שלי, אבל הנה, ככה לומדים את השפה הזו – אני חושבת שכנראה שהייתי שמחה ללמוד אותה. כי שפות אני אוהבת, ובשפות אני טובה, ושפות זה מה שאני עושה. שפות וסריגה.

גנוס 3. צילום: מאיה קוי

*גנוס – באופן מאוד מאוד פשטני, כדי שהמתמטיקאים לא יקפצו עליי: כמה חורים יש בצורה. דונאט, לצורך העניין, היא 1.

(טל מטלון)

11 thoughts on “גנוס המון: איך (לא) הפסקתי לפחד והתחלתי לסרוג מתמטיקה

  1. היי, רק רציתי לומר שגם אני בערך מכיתה ד' דיסקלקולית באשמת המורים, ואפילו סודוקו מעביר בי חרדות קיומות. בכלל, המילה "פרבולה" הייתה מכניסה אותי ללופ של בכי והיסטריה. אבל בשנה הראשונה של התואר למדנו סטטיסטיקה. ובהתחלה כמובן שהייתי מבועתת, אבל כנראה שהמרצה הייתה מעולה או שפשוט סטטיסטיקה זה כיף- הפחד עבר לי לחלוטין. חוויה מתקנת. ואז שאלתי את עצמי למה לא מלמדים סטטיסטיקה במקום אלגברה? למה אלגברה הוא לא מקצוע הרחבה בתיכון וסטטיסטיקה החביבה והשימושית יותר היא כחובה? התפיסה היום היא שאתה צריך לדעת אינטגרלים כידע כללי בסיסי. וכל מי שעבר את גיל 20 יודע שאפילו בלוח הכפל אין ממש סיבה להשתמש בחיי היום יום. למה לא להביא להמונים את החלקים המעניינים והשימושיים במתמטיקה ולהשאיר את הדברים היותר מפחידים לאנשים שבאמת חולמים בלילה על משוואות?

  2. "ישבנו מולה, אם כן, אני בכתה ד', אבא שלי, שגם הוא לא איש קטן, ומולנו המורה לחשבון. כשאבא שלי ניסה להבין מה קרה, איך לא שמים לב שילדה לא מבינה את החומר עד שהיא מקבלת 16 במבחן, המורה ענתה לו – אין מה לעשות, הבת שלך פשוט מטומטמת. אבא שלי כעס עליה מאוד. אני לא זוכרת מה הוא אמר או עשה, אני חושבת שהוא הלך לדבר עם המנהלת, אבל אותה מורה לימדה אותנו גם בכתה ה'."

    להפריט.

    • למה התשובה היא מיד להפריט? ליצור מורות מתוסכלות יותר, שחוקות יותר, שהקשר שלהן לתלמידים שלהן פחות עמוק כי הן ממילא לא יהיו פה בשנה הבאה?

  3. אז … ככה… אני האבא הלא קטן, שגם מודה באשמה שהשחתתי את מידותיה של טל בקריאת ספרות חתרנית מהסוג הזה. אני מאמין בחינוך, אני מאמין באדם שרוצה ללמוד. ללמוד לא בגלל שבסוף יש ציון אלא בגלל שבסוף יש פתרון למשהו שרציתי לפתור. סקרנות שהיתה לי, שאלה שעיניינה אותי ולא ידעתי איך להגיע לתשובה. אבל זה נכון – מתמטיקה זה הכי גרוע – כי רוב המורים גם הם היו מטומטמים במתמטיקה. אז הם למדו בסוף את לוח הכפל אבל לא יודעים למה. אצל הרומאים לא היה מושג של האפס, למרות המתמטיקה המאד מפותחת. מה מוסיף, באופן פילוסופי, הכנסת מושג האפס? תשאלו את המורה ביסודי או בתיכון ! לא בטוח שתהיה תשובה ! נכון שהשפה הזו היא שפה של סמלים, גדלים, דברים אבסטרקטים כמו היחסות של אינשטיין. יאללה – למתמטיקה ! רק תזהרי טל ! כשאת בוחרת כל כך הרבה אנשי מתמטיקה סביבך יכול להיות שאת בוחרת אותם כדי שהם ייקחו ממך את מה שאת מפחדת לקחת – במילים אחרות את מעבירה להם את האחריות על המתמטיקה וכל מה שהיא מסמלת: דברים מדוייקים, חשבונות, חישוב, וכו'. אז בתי היקרה… את ממש לא מטומטמת – רק מסרבת להתמודד עם החשבון.

  4. כמה דברים:
    התובנה ש"כל שבר כפול עצמו יוליד שבר" היא מבריקה, זו אינטואיציה מצויינת, וגרמה להתחיל לנסח הוכחה (ואז התעייפתי).
    לאחוה – לוח הכפל וסטטיסטיקה למדעי החברה זה לא מתמטיקה, זה כלים שנלקחים ממתמטיקה. לוח הכפל זה כלי שמאפשר לנו בכלל לחשוב במספרים בראש, ולכן הוא נלמד וצריך להלמד ביסודי – אחרת לא נוכל להתחבר בכלל לרעיון של חישובים.
    באופן כללי כל מה שלומדים בתיכון ממוצע (אני מדבר כבוגר 5 יחידות) זה לא מתמתיטקה אלא כלים. לפתור אינטגרל זה כלי, זה כמו ללמוד לנסר עצים (עם המוח) וכנ"ל לגבי טריגונומטריה, לוגריתמים וכו'.
    מתמטיקה זו השפה הלוגית שאפשרה לנו לגלות את כל הכלים האלו – ששימושיים למי שצריך אותם. ללמוד מתמטיקה זה ללמוד הוכחות לוגיות שמאפשרות לנסח חוקים כמו "נגזרת זה להוריד את החזקה באחד ולהכפיל בחזקה" או "כל שבר כפול עצמו יוליד שבר".
    מה שאני אומר זה שלדעתי, בתיכון לא צריך בכלל ללמוד את כל האינטגרלים/נגזרות האלו, אלא להתחיל להביא הוכחות פשוטות יחסית. נראה לי מאוד סביר שבארבע שנות תיכון אנשים יצאו אם ידע מקביל לקורס מתמתמטיקה של סמסטר א' של תואר ראשון (ב3 יחידות), ו4 יחידות יוסיפו נושא אחד להרחבה ו5 יחידות 2 נושאים (כמו בפיזיקה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s