כמו רבים משורצי הרשתות החברתיות, גם אני התגלגלתי מצחוק אתמול על הוריאציות השונות לתקיפתו של שלום אייזנר את פעיל השלום הזר, במסגרת סיור האופניים באיזור יריחו. התקיפה לכשעצמה היא כמובן מזעזעת, נטולת פרובוקציה ורוויית אלימות, אבל מה שעשו מסביב לזה, ובכן, קורע.
שלום בוגסלובסקי, מתוקף תפקידו כבלוגר הטוב בישראל כבר סיכם את העניין מהזווית הסמנטית והפוליטית, ומוטי פוגל המשיך ונכנס לשאלת ההשפעה על הרשת, ומה זה אומר על החברה. מוטי פוגל התחיל להתעסק בשאלת הויראליות, ואני רוצה להמשיך ולהעמיק בשאלה הזו משני טעמים: אידיאולוגית ואקדמית.
אידיאולוגית, חשוב להבין למה ואיך קליפים כאלו הופכים לויראלים על מנת להפיץ באופן רחב ככל הניתן את עוולות הכיבוש, אם כבר מזדמן לתעד אותן. על כל מקרה שלום אייזנר שצולם והפך ויראלי, ישנן כמה וכמה תקיפות שגם אם כבר מצולמות, לא זוכות לתפוצה ויראלית. פיצוח הקוד הזה יכול להוביל ליותר מודעות ציבורית ואולי, בתקווה, גם ליותר צדק.
אקדמית, באמת מעניין למה דווקא זה, מתוך כל קליפי הכיבוש שיוצאים כל שבוע וזמינים לכל המעוניין בהם, עשה כל כך הרבה רעש תקשורתי ופארודי. הוא רחוק מלהיות קליפ הכיבוש האלים ביותר. למעשה, הוא אפילו לא הפריים האלים ביותר בהפגנה הספציפית הזו- תמונה של אותו שלום אייזנר מוריד את הרובה בתנופה על גבו של מפגין היא אלימה בהרבה. אלו אינם פניו המרוסקות של מוסטפה תמימי, כולה ילד בלונדיני שלא הבין שצריך לזוז וחטף רובה בשיניים. האופן בו הסרטון הזה התגלגל והתפתח, מאירוע, לתיעוד, לסרטון בן חמש שניות, לסדרת תמונות ופארודיות ובמקביל לתקשורת הממוסדת שהפכה את אייזנר למוקד דיון ציבורי הנו מרתק ומלמד. ממקרה אלימות ממוקד לעמוד הראשי ולמרכז השיח הציבורי, דבר אליו נדרשו חברי כנסת מימין ומשמאל.
(עמיר שיבי)
אם אנסה לפרק את זה לגורמיו, יש כאן אולי כמה גורמים שתרמו להפיכת התקיפה למם ולנושא דיון.
ראשית, ישנו התזמון. בדיוק ביום בו נמנע מפעילים פרו פלסטינים להכנס לארץ התגלגל סרטון בו מותקף אחד כזה. הפעילים הללו, שפומפמו בתקשורת בתקשורת כאיום, כמפלצת בלונדינית עטויית כאפייה, רוויית אנטישמיות המצויידת בטלפיים ושיניים חדות, פתאום קיבלו פרצוף, ועוד פרצוף לא מאיים. כולה ילד בלונדיני די נמוך ורזה שבוהה באוויר בפאסיביות. מימין ומשמאל קפצו על הפנים הללו שניתנו פתאום למה שנאמר שהוא איום, למה שדובר בו.
פנים ושם ניתנו גם לצד השני, לכיבוש. לרגע קצר שלום אייזנר הפך לפני הכיבוש, לפני צה"ל. מבין אלפי חיילים המשרתים במחסומים, מפנים הפגנות ופורצים לבתים, איש אחד נמוך ושמן ואלים ספג אל עצמו את כל הסימבוליות של פעילות צה"ל בשטחים, והפך לסמל האגרסיה הישראלית. זה מושך וקל וכל כך נוח לשיים ולתחם את כל השמועות והעדויות על אגרסיה לאדם אחד. הוא מוקע מיידית כעשב שוטה על ידי האליטה, ועובר דמוניזציה משחררת על ידי השמאל, בעוד שהוא עובר האלהה על ידי הימין.
זה סיפור עם שתי דמויות סימבוליות. סיפור קצר.
(עמיר שיבי)
מה שמביא אותי לנקודה השניה. מדובר בסרטון מאד מאד קצר. כמי שצפתה בכמה וכמה סרטוני הפגנות הם נוטים להיות ארוכים ומבולבלים, כשהמצלמה מתזזת ממקום למקום ומנסה לקלוט מאות התרחשויות זעירות שביחד מציירות את התמונה האלימה והמוכרת.קשה לעקוב אחריהם, ועוד יותר קשה להבין מה בדיוק מעורר את אותה קריאת תדהמה קולקטיבית שנשמעת במסלול השמע, בזמן שהמצלמה מכוונת לכיוון השני. הסרטון של שלום אייזנר הוא סרטון קצר וממוקד. אי אפשר לאבד את הסבלנות בזמן שצופים בו, אי אפשר לפספס את הקת ששוברת את השיניים, והכל ממש מולנו, מיידי.
(עבגד יבאור)
שלישית, האלימות לא היתה קשה מדי. ניתן היה לדבט עליה, וזה חלק מהעניין. הדיונים לובו עם השאלות לגבי מה קרה קודם, והתהיות לגבי הפרובוקציה האפשרית שהובילה לתקיפה. האלימות הזו, אף שבוטה, היא גם אלימות מאד PG. אין דם, אין תמונות גרוטסקיות של פנים מרוטשות, וזה לא דוחה לצפיה או מזעזע. זו אלימות כמו שרואים בקולנוע. לעומת זאת, כשהופצו התמונות של פניו המרוטשים של מוסטפה תמימי קם קול זעקה על ההתפלשות בgore ובפורנו של אלימות. על חוסר כבוד, על נסיון לזעזע בכוח. היו אלו שהגדירו את זה ממש כאונס, את ההכרח הזה לראות את התמונות המזעזעות בפיד. האלימות בסרטון של שלום אייזנר אינה כזו. היא ניתנת להפצה בלי שיקום קול צעקה על הפצת חומרי תועבה.
ובגלל שהיא לא מאד אלימה, ובגלל שאף אחד לא מת, אפשר לצחוק עליה, ואם אפשר לצחוק עליה, אפשר להפיץ אותה במדיום ההו כה אפקטיבי של "ממים".
אם כן, רביעית, ותסלחו לי לרגע על הקלישאה, אולם בהתחשב ביאוש הלופת את השמאל, זה שצובע את כל האלימות בצבעי אפור ומעורר פיהוק, הפעילות הפורה בזמן האחרון במה שנקרא ממים (תמונות עם כיתוב החוזרות בוריאציות על אותו נושא- לא ממים במובן הדוקינסיאני) בקרב השמאל אינה מפתיעה. בעיתות יאוש פונים להומור. סרטון כל כך קצר פורק בקלות (ויסלחו לי העוסקים במלאכה) לשש תמונות המתארות את ההתרחשות, עליהן הורכב טקסט שונה, וזה היה מצחיק. מצחיק ואפקטיבי, אם מתייחסים לזה כמנגנון התמודדות והקהייה.
(עבגד יבאור)
זה היה כל כך מצחיק ואפקטיבי שכמעט שכחתי שמישהו באמת נפגע, ושהראש של מישהו הולך לעוף על זה. זה היה כל כך מצחיק ואפקטיבי שכמעט שמחתי שזה קרה, כי זה סיפק הזדמנות פורה למאיירינו הטובים לשים שורות חמודות בפיו של אייזנר, ולשעשע אותי אחר הצהריים שלם. זה גרם לשכוח שהיתה אלימות, שהיה חוסר צדק. זה היה מנחם, ומרדים, ופיתה לאמונה המושכת כי זה רק סרט, כל הכיבוש והאלימות הזו, רק סרט שאפשר להתעלם ממנו, אפשר לצחוק עליו, אפשר להפסיק לכעוס כל כך. ועד כמה שזה מסוכן, זה תרם להפצה של הסיפור הזה, כי אף אחד לא באמת רוצה לחשוב על דברים שמעציבים, מטרידים ומכעיסים אותו. זה אפשר לסיפור קשה להשאר בלב הדיון ולא להיות מטואטא הצידה, אל עבר אלו שרגילים ומסוגלים להמשיך לכעוס.
(רחלי רוטנר)
אז מה, להפוך כל הפגנה למם? להפסיק לכעוס ולהתחיל לאהוב את הכיבוש? להכנע לפיתוי ולהרדם לתוך האדישות והציניות שההומור הזה מספק? הכעס חשוב, אבל ההפצה חשובה עוד יותר, ההומניזציה של פעילים בינלאומיים ומתן הפנים והשמות והטרמינולוגיה לכיבוש חשובה. כמו הפמיניסטיות האוקראיניות שמפגינות חשופות חזה, אולי צריך להכנע לעניין ולהתפשר על הכעס והרצינות לטובת ההפצה ועירור התודעה.
ואולי לא, בהתחשב בתגובות האיומות של הטוקבקיסטים לסיפור. ואולי זה פשוט יכנס, כמו כל אירוע בחיים בכלל, לתוך הסכמות המוקדמות, הקופסאות הידועות מראש והתפקידים הקבועים בנרטיב הסכסוך והדעות הפוליטיות האישיות. יופי, הצלחתי לדכא את עצמי.
(מאיה קוי)
m0rebutter 
פינגבאק: הסיפור האמיתי והמזעזע של » 3 סיבות לא להרוג את המם העברי