דם של מצות כבושות: זו לא הסברה

בתחילת הפסח פרסם הכדורסלן עידו קוז'יקרו סטטוס "אין כמו לחגוג את הפסח עם מצות טבולות בדם של ילדים נוצרים ומוסלמים… 🙂 מממ". הסטטוס עורר סערה בפיד הפייסבוק שלי, ועביר קופטי כתבה עליו פוסט בבלוג שלה. קוז'יקרו זומן לחקירה במשטרה וזכה לגינויים מפי חברי הכנסת ראלב מג'אדלה ומוחמד ברכה, וחברים בהנהלת איגוד הכדורסל. הטענה בפי כולם היתה שהסטטוס גזעני וקורא לפגיעה בילדים נוצרים ומוסלמים.

הסטטוס המדובר

בדיון שהתפתח על הוול של עביר קופטי, ניסיתי לומר שהסטטוס אינו גזעני כלפי נוצרים ומוסלמים, אלא מרפרר לעלילות הדם שהיו נפוצות באירופה בימי הביניים, על פיהן יהודים מכינים מצות מדם של ילדים נוצרים. שהסטטוס של קוז'יקרו לא מתייחס, לדעתי, לכאן ועכשיו, אלא לאז ושם. בדיחות שחורות מהסוג הזה היו מאוד נפוצות ברחבי הפיד שלי בימים שלפני הפסח, ובעוד שאני לא מוצאת אותן מצחיקות (או מקוריות, יש לציין) במיוחד, אני לא רואה בהן ביטוי לגזענות או קריאה לפגיעה.

התגובות שקיבלתי באותו שרשור כיוונו לכך שכיום, כאן ועכשיו, אדם לא יכול לכתוב על דם של ילדים נוצרים ומוסלמים מבלי לרפרר לדמם של ילדים שאכן נשפך באיזור.  הבחירה של קוז'יקרו להכניס לסטטוס גם מוסלמים, שלא כלולים בעלילת הדם המקורית, מעניינת כשלעצמה, ואורי יעקובי-קלר יפרסם עליה בקרוב מאמר.

אני לא מכירה את קוז'יקרו, ואין לי שום דרך לדעת למה הוא התכוון בסטטוס המדובר, האם הוא גזען או לא, אם כשהוא כתב את הסטטוס הוא חשב על הילדים הנוצרים והמוסלמים שמתים ודמם נשפך , אבל מהכרה עם החברה היהודית-ישראלית , אני מרשה לעצמי להניח שלא.

לצערי הרב, רוב היהודים הישראלים לא חושבים על הכיבוש, לא חושבים על הפלסטינים, לא חושבים על המצור על עזה, על הגדה המערבית והמחסומים שבה, על חומת ההפרדה, על הפשיטות הליליות על כפרים, המעצרים, הירי וההרג של מפגינים לא אלימים. רוב היהודים הישראלים רוב הזמן לא חושבים על זה.  ומעבר לזה שהם לא חושבים על זה, במובן שאני לא חושבת על פילים כל זמן שלא אומרים לי פילים, או מראים לי תמונה, או אומרים אפריקה או הודו או נפאל או ג'ינג'ס חאן – הכיבוש, עבור רוב היהודים הישראלים, לא נמצא במאגר האסוציאציות המיידי. ולכן אני מרשה לעצמי להניח שכאשר קוז'יקרו כתב את הסטטוס ההוא, הוא לא חשב על הילדים האמיתיים, הנוצרים והמוסלמים, שנהרגים פה.

הכיבוש הוא לא פיל

עלילות הדם, לעומת זאת, כן נמצאות במאגר האסוציאציות המיידי של רוב הישראלים היהודים כשמדברים על פסח. כמו מצות, גפילטע פיש, פקקים, מכת צפרדע, עולים גם זכרונות של הדברים שאמרו על היהודים, במקום אחר בזמן הזה-ההוא, סביב פסח. אפשר לומר שזה עוד מאפיין של הקורבנות התמידית היהודית-ישראלית, אבל זה לא משנה. זה חלק מהתרבות היהודית הישראלית שקיימת פה כיום.

התרבות הישראלית היהודית נשענת, בנוסף על הציונות, גם על התרבות היהודית שהתקיימה לפני מדינת ישראל ושהתקיימה לפני הציונות. והטראומות הקולקטיביות של התרבות הזו מזינות את התרבות הישראלית היהודית עד היום. הסטטוס שפירסם קוז'יקרו נראה לי באותו הרגע, ועדיין נראה לי, כרפרנס לאותה טראומה קולקטיבית של עלילות הדם, מימי הביניים.

הסיבה שהדיון הזה הכעיס אותי והפריע לי היא שהמגנים והזועקים לקחו ביטוי אחד בודד של אחת מהתרבויות הישראליות היהודיות, ניתקו אותו מההקשר שלו, וייחסו אותו לדבר שהוא בכלל לא מתייחס אליו.

כשמאיה כתבה על ההרגשה שהתרבות שלה, הישראלית האשכנזית, מרוקנת לאט לאט מכל המאפיינים שלה, עד שהיא נשארת רק התרבות ההגמונית, והמאפיין היחיד שלה הוא דיכוי המזרחים, זה עורר המון זעם. אני מאוד מפחדת מהצעד שאני עושה עכשיו, מתוך הטענה ההיא לטענה שלי. אני מרגישה שלפעמים, בגלל פערי תרבות, בגלל חוסר הבנות, ולפעמים לצערי מעוד סיבות, התרבות הישראלית היהודית מרוקנת מכל מאפיין שלה מלבד דיכוי הפלסטינים.

אני מתייחסת פה לתרבות ישראלית יהודית מסויימת, זו שאני מכירה. יש המון תרבויות ישראליות יהודיות, אבל אני – רק על עצמי לספר ידעתי. זו התרבות שאני מכירה ולכן רק עליה אני מרשה לעצמי לכתוב פה. אני כן מרשה לעצמי להתייחס אליה בהקשר הזה משום שבדיחות דם של ילדים מדתות שונות רווחו גם בקרב חברים שלי, שהם חלק מהתרבות שלי, ולכן אני חושבת שהיא רלוונטית.

התרבות הישראלית היהודית, שאני חלק ממנה, שבתוכה גדלתי, שהיא חלק ממני, היא תרבות מיליטריסטית, גזענית, מתבודדת, תוקפנית, סקסיסטית. היא כל הדברים האלה. אבל היא גם באותו זמן עוד הרבה דברים שאני אוהבת. שהם אני. ולא כל דבר בחברה הזו ובתרבות הזו קשור לכיבוש. התרבות הישראלית היהודית היא לא רק הכיבוש, לא של 48 ולא של 67. ולי, כחלק מהחברה והתרבות הזו, קשה לראות אותה מרוקנת מכל הדברים האחרים ונותרת רק הכיבוש.

גדלתי בחיפה, גדלתי עם טיולים, עם אמא קיבוצניקית שיודעת את השמות העבריים של כל הפרחים והציפורים ואבא מומחה שידע את כל ההיסטוריות. גדלתי עם פלאפל בואדי (אצל הזקנים), מרק עוף עם קרעפלאך ושניצל עם פירה ואפונה אצל סבתא בבית יצחק, ואורז עם שעועית, פאי סרטנים, וסרדינים מטוגנים אצל סבתא בקריית-ים. עם הרבה ספגטי בולונז וסלט תפוחי אדמה אצלנו בבית. גדלתי עם חגים שבהם אבא מקריא מהסידור הספרדי שהוא קיבל מסבא שלו למשפחה האשכנזית של אמא שלי, והשיר שמתחיל בניגון שאני מכירה מבית הספר מתחלף באמצע ללחן הקיבוצניקי שאמא שלי ואחותה שרות. גדלתי עם הפגנות של שלום עכשיו שנורא רציתי ללכת אליהן עם ההורים, אבל הם לא הרשו לי כי הן נגמרות מאוחר, ועם שקיות של הוועד למען החייל שצריך למלא בממתקים ביום העצמאות.

חטמית זיפנית, זן צפוני.

אני זוכרת איך יומיים לפני בחירות '92 הילדים של השכנים שאלו אותי אם הייתי פעם בבניאס, ואז סיפרו לי שרבין הרשע רוצה לתת אותו לערבים. כשחזרתי הביתה ושאלתי את אבא על זה, אבא הסביר לי שהבניאס באמת נורא יפה, אבל הוא לא שלנו, וצריך להחזיר אותו למי שהוא שייך לו. ושכשיהיה שלום, נוכל ללכת לבקר שם אפילו שזה יהיה בארץ אחרת. בבוקר שאחרי הבחירות באותה שנה, השאלה הראשונה ששאלתי את אמא שלי כשהיא העירה אותי היא- "ניצחנו?" ואז הלכתי לראות את בולי איש השלג בערוץ 1.

באופן לא מפתיע, הבולי האהוב עליי.

כל הדברים האלה הם חלק מהתרבות הישראלית היהודית שבה גדלתי, וחלק מהתרבות שאני חלק ממנה כיום, עם ימים שלמים בקפה מסדה, שותה קולה ושומעת משרוע לילה, עם אוניברסיטה שבה יהודים ופלסטינים יושבים כולם על הדשא אבל במעגלים נפרדים, עם מסיבות ניינטיז ומסיבות של ג'זר, עם לילות שלמים בגרג על הכרמל, עם הליכה לעבודה שבעיר התחתית דרךואדי סאליב, וארבעים עבודות, ומרכז נוער שבו נור ולושה משחקים מנקלה על רקע מפת ישראל שהמנהל תלה ושציירתי עליה בטוש את הקו הירוק, ועם אקטיביזם כורסא בפייסבוק, ועם הפגנות בנבי-סאלח ובתל-אביב ובהדר, וברחוב של ההורים שלי, שבו הולכים להרוס בית ולבנות במקומו עוד מגדל.

אולי מבטאת את כל זה העובדה שאני אוהבת שירי מולדת. הייתי במקהלות רוב היסודי והחטיבה, שרתי את השירים האלה, אני מקשיבה להם ברדיו בימי שבת, אני אוהבת אותם ויודעת אותם בעל-פה ושרה עם הרדיו ומזדהה איתם. במשך שנים לא הודיתי שאני אוהבת את השירים האלה, התביישתי בהם, התביישתי באהבה שלי אליהם, הרי הם "שלהם", של המתנחלים, של הכובשים, של הציונים. אבל אני גדלתי על ההר הירוק כל ימות השנה, טיילתי לארץ השמיר והשית, ישנתי בשקי שינה בכינרת ובעין גדי. אני אוהבת את המקום הזה, זה הבית שלי, שאני מכירה ואוהבת, שטבוע בי.

בחיבור על האקטיביזם שלי לפני שבועיים ציטטתי את השורה "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" מהשיר אין לי ארץ אחרת של אהוד מנור. השורה הזו, בשבילי, היא בדיוק הסיבה שבגללה אני אקטיביסטית. כי המקום הזה, שהוא שלי, הפך להיות משהו שאני כבר לא מסוגלת לקרוא לו בית, שאני כבר לא מסוגלת לקרוא לו שלי. סרגיי התווכח איתי אז, ואמר שהשיר הזה, שנכתב על ידי ציוני שביכה על אובדן ארצו האשכנזית, ושימש אחר כך את הליכוד בתשדיר בחירות, לא יכול להתאים לי. עניתי לו שכוונת המשורר, כרגע, לא מעניינת אותי, כמו שלא מעניינים אותי כל האנשים שלא השתמשו בו לפני. השיר הזה, שהוא עכשיו נחלת הכלל (במובן התרבותי,לא במובן המשפטי), הוא חלק ממני, ואני מזדהה איתו, ובשבילי הוא מבטא בדיוק את זה.

אין לי ארץ אחרת

ברור שמעל להכל יושב הכיבוש, הכיבושים, הדיכוי, חוסר הצדק. הם נמצאים שם תמיד, בשבילי, הופכים את הכל לכל כך אמביוולנטי וקשה, צובעים תמיד את הכל בחאקי הכהה והאטום שלהם. זה תמיד נמצא. אבל זה לא הכל. הסטטוס של קוז'יקרו הוא עוד ביטוי של התרבות הזו שאני חלק ממנה. אולי לא חלק יפה במיוחד, אבל גם לא מהמכוערים שבה. כשיש כל כך הרבה ביטויים של הכיעור של החברה והתרבות הזו, כל כך הרבה ביטויים אמיתיים של גזענות, דיכוי, הרגשת עליונות, ההתפסות דווקא לסטטוס הזה, שלדעתי לא מבטא אף אחד מהם, היא לדעתי הסטה של הדיון מהעיקר, הצבעה על פיל שהוא לא עכבר, אלא שהוא פשוט לא קיים.

(טל)

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s