עיוורון צבעים/ אינטרוספקציה אשכנזית

מאז שהייתי זעירה אני רגילה לכך שפונים אלי ברוסית, ואני רגילה להשיב בעברית: "אני לא רוסיה". הפעם הראשונה שנדרשתי לנושא המוצא העדתי שלי היה כשהייתי בת 12,  וגבר צעיר שנענה בשלילה לשאלה אם אני רוסיה, המשיך ושאל אותי מה אני, בעצם. מלמלתי משהו על כך שאני צברית, והוא להפתעתי שאל בקוצר רוח "לא, נו, את אשכנזית או מזרחית?". חשבתי על זה רגע ועניתי: "עשכנזית!", בא' גרונית ודגושה ובמילעיל. כשחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי היא אישרה: כן, את אשכנזית. הנסיונות של הסביבה לברר לעומק מה אני בדיוק נתקלו אצלי בחומה של בורות ובלבול, ונענו לרוב ב"הונגריה ורומניה ופולניה ועוד כמה, נראה לי, אבל אני לא בטוחה". בעיקר ממש לא הבנתי למה ואת מי זה מעניין כל כך. פרוייקט השורשים שעשיתי, כמו כולם, בכיתה ז' בעיקר הבהיר לי שהמון דודים ודודות שלי נספו בשואה. נראה היה לי טבעי שסבא וסבתא שלי מדברים על ילדותם בירושלים וחיפה, והנחתי שמטרת הפרוייקט הזה היא ללמד אותי על עבר המדינה.


אני דור שביעי, חמישי ושלישי בארץ. האליטה האחוס"לית הישנה מגולמת בדנא שקיבלתי מאבא שלי, ובהשפעה שספגתי מהוריו. אף פעם לא התעניינתי במוצא הסובבים אותי. לקח לי שנים להבין מה ההבדל בין תימני ומרוקאי. העובדה שהחברה הכי טובה שלי בחטיבה היתה חצי מצרית תמיד נראתה לי איזוטרית, ולא הבנתי למה היא מתעקשת לדבר על זה מדי פעם. מבחינתי כולם היו שווים, לא הבחנתי בין צבעים, ולכולם זכויות שוות בלי קשר למוצאם.
בתנאי כמובן, שהם אוהבים את אותה מוזיקה כמוני, ושאינם ערסים או פרחות.

מעולם לא החשבתי את עצמי כגזענית, אבל היו לי היררכיות בראש. חכם טוב יותר מטיפש, שחור יותר טוב מורוד, ליברלי ונאור זה הרבה יותר טוב מגזעני, קוראי ספרים יותר טובים מרקדנים, פריקים יותר טובים מערסים ועוד המון היררכיות קטנות. מבחינתי הן אף פעם לא התקשרו לגזע או לעדה מסויימת, ולא החשבתי את עצמי כגזענית. אליטיסטית ומתנשאת? ודאי, אבל גזענית אף פעם.

הקריטריון לפיו שפטתי ודירגתי היה אינטיליגנציה.  האמירות החוזרות ונשנות של אמא שלי בדבר קריטריונים אחרים והטלת הספק והביקורת באובססיה שלי לדרג הכל לא ממש השפיעו, והמשכתי לשים אנשים על סקאלות, ולחלק אותם בין חכמים וטיפשים, תרבותיים ולא תרבותיים. שפטתי מוזיקה ואת האנשים שמאזינים לה על פי אותה סקאלה.

בהתחלה בזתי לאנשים ששומעים פופ, כי פופ זה שטחי ופשוט וורוד. בזתי לאנשים ששומעים מוזיקה אלקטרונית, כי אין בזה בכלל מילים או תוכן, ולכן זה לא שווה כלום. בזתי לאנשים ששומעים קלאסית, בזתי לאלו ששומעים מוזיקה מיינסטרימית מדי, ובזתי לאלו שלא היה להם אכפת.
ככל שהתבגרתי הצלחתי לשלב יותר ויותר סגנונות מוזיקלים בתוך מה שבסדר ונכון, מה שאפשר להכיל. בשלב מסויים גם איבדתי את הפריזמה ההיררכית כלפי סגנונות מוזיקלים (אחרי שקראתי בתדהמה ביקורות ענייניות של בן שלו על אלבומים של ביונסה וליידי גאגא), ופשוט נהניתי להקשיב למה שבאותו רגע עשה לי טוב.
כלומר, חוץ ממוזיקה מזרחית.

שהייתי בת 16-17 מישהו שאל אותי מה אני אוהבת לשמוע, ועניתי לו "הכל, חוץ ממזרחית". אני תיעבתי מזרחית. חשבתי באמת ובתמים שזו מוזיקה נחותה , גרועה, עם מילים מטומטמות שנגועות בסקסיזם. אנשים ששמעו מזרחית להנאתם תויגו אצלי כאחרים, כאלו שהם בודאות לא חומר לבן זוג או חבר. זו הרי מוזיקה של ערסים ופרחות, וערסים ופרחות הם האויב.

מוזיקה נחותה?

מוזיקה נחותה?

במרחב המעוות של גיל ההתבגרות יש תמיד אויבים, קבוצות שיוך וקבוצות להתנגד להן. יש היררכיה חברתית מעוותת. הקבוצה שאני השתייכתי אליה היתה הרבה מתחת לזו של הערסים והפרחות. שנאתי אותם כי הם היו יותר פופולרים, כי המוזיקה שלהם היתה שטחית, כי הם היו שמחים, ולא דכאוניים ועמוקים. קינאתי בהם. לא שנאתי אותם כי הם היו מזרחים. לא עשיתי את הקישור בין מוזיקה מזרחית למזרחים, בין ערס ופרחה למזרחי. לא עשיתי את הקישור הזה (ולמעשה, אני בקושי עושה אותו עד היום), כי מבחינתי זה שנולדת מזרחי לא דן אותך לתרבות מסויימת, העדפות מסויימת, או (כמו שאני ראיתי את זה) למנת משכל מסויימת. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ולהיות חכם, עמוק ומשכיל בלי קשר למוצא שלך. המוצא לא עניין אותי, מה שעניין אותי היה הדמיון התרבותי שהיה פתוח לכל ללא קשר למוצא.

זו פריזמה בה השתמשתי שנים- אין לי בעיה עם מזרחים, אבל אנשים ששומעים מזרחית הם טיפשים. ידעתי שיש אי צדק עדתי היסטורי ועכשווי, והמאבק נראה לי צודק מאין כמותו, אבל השוויון ששאפו אליו היה מבחינתי שוויון בקבלה למקומות עבודה, שוויון בשכר, שוויון בהזדמנויות. תחרות על בסיס אינטלקט ויכולת בלבד, ולא על בסיס מוצא. והקשר בין מוזיקה מזרחית ומזרחים נותר עלום.

זו פריזמה שלמדתי לקרוא לה ליברלית, שחלה אצלי עד היום גם בדיונים על פמיניזם. אני שונאת את השיח על "מוח נשי" והבדלים בין גברים ונשים, כי אני חושבת שלכולם יכולת זהה לשחק במשחק ההגמוני. צריך להתחשב ולאפשר התגברות על הבדלים ביולוגים והבניות חברתיות של נשים (דפקטים כמו היכולת ללדת, למשל) כדי שנוכל לשחק במגרש של הגברים.

עם התפיסה הזו הגעתי לאוניברסיטה, ושמחתי לראות שם ערבים ויהודים, נשים וגברים. לקח לי הרבה זמן לגלות שחברים שרכשתי שם הינם גם מזרחים, אבל אחרי שגיליתי גם על זה שמחתי.

מה שלא שמחתי עליו זה על המרחב התרבותי הישראלי שהשתנה למול עיני, אותו הרגשתי שאני מאבדת. בחתונות השמיעו מזרחית, אנשים בעבודה שמעו מזרחית  באוטו, ערוץ 24 הפך לערוץ של "ערסים ופרחות" ויותר ויותר תוכניות בפריים טיים נתנו מקום לתרבות הזו, התרבות שאני הגדרתי כנחותה. חשבתי על זה כטמטום של התרבות, כהפיכתה לעממית במובן רע, שמונעת משיקולי רייטינג ופניה לציבור הטיפש, המכנה המשותף הנמוך ביותר.

הפוסט הזה והדיונים בעקבותיו זעזעו אותי. לא בגלל השימוש במונח "ערבי- יהודי", אלא בגלל התביעה לשלב את התרבות הזו במיינסטרים הישראלי, כאילו זו לא נכות עליה צריך להתגבר אלא חלק לגיטימי מהתרבות הישראלית. הבעתי שם את הדאגה שלי מכך שלא נותר מרחב ישראלי ישן, מכך שיש השתלטות יהודית ערבית על התרבות ולא נותר מקום למערב. הפוסט הזה זעזע אותי כי הוא הכריח אותי להכיר בכך שאני גזענית, וששיח הזהויות שהסתכלתי עליו מהצד בהבנה אינו איזו אפיזודה לגילוי עצמי של האחר, אלא משהו שנוגע גם אלי, משהו שנוגע לתרבות הישראלית כולה. שישראל אינה מורכבת רק מאנשים מערביים ממוצאים שונים, אלא גם ממזרחיים עם תרבות מזרחית, ושזה לא נחות, אלא פשוט שונה ושווה ערך. ישראל עצמה היא גם מזרחית וזה מפחיד כי זה אומר שאני מאבדת בישראל כזו את העמדה ההגמונית הבלתי מעורערת שלי.

זה זעזע אותי כי הבנתי את הקישור שעשיתי בין טמטום ומוזיקה מזרחית, את הקישור שלא עשיתי בין ערסים ופרחות למזרחיות, את נקודת העיוורון העצומה שלי לגבי עצמי ולגבי המקום ההומוגני תרבותית ממנו הגעתי. זה לא משהו שנפתר ביום, זה מאבק מול עצמי, מול שבעה דורות של מה שהחשיב את עצמו כישראליות שורשית, אמיתית, חסרת מוצא וקוסמופוליטית. זה חשף מנגנונים עמוקים של אפליה אצל אישה שלא רואה צבעים ומוצאים, כל עוד הם דומים לה תרבותית.

יש פה כמובן גם עניין של קנאה. קנאה בכך שבעוד שמרוקאים ומצרים וסורים ועירקים ותימנים יכולים לנבור בעבר שלהם ולמצוא מסורת, מה שנשאר לי, הצברית האולטימטיבית, זו ישראליות מתפוררת עם עבר אפל. פרט לפירורי מורשת הונגרית מעורבת ומתה, אין לי מסורת. המסורת שלי היא התרבות הישראלית שמפסיקה להיות קונצנזוס, צעד אחר צעד, ומפנה את מקומה בצדק למי שהיה האחר וזכה להתעלמות. עם התחלתו של תיקון העוול ההיסטורי הזה, לא רק במובן שוויון ההזדמנויות אלא במובן העמוק יותר של הדרישה הצודקת לחלק בקונצנזוס התרבותי, המורשת התרבותית שלי נעלמת ונשארת רק איזו מערביות כללית כזו, כמעט אנגלוסקסית. אין לקרוא את זה כדרישה להתחשבות או להחזרת הגלגל אחורה, אלא כנסיון כן שלי להבין מה עובר לי בראש, ואיפה ההתעוררות של השיח העדתי נוגעת בי.

(תמונה: שאדי בסול)

אני לא יודעת איפה זה שם אותי לגבי עיוורון הצבעים הזה, כי אינטואיטיבית אני לעולם לא רוצה להתנצל עליו- לא כי להיות מזרחי זה רע ולכן טוב שאני לא שמה לב, אלא כי בעיני מוצא באמת אינו עניין גדול, זה לא משהו שמעניין אותי במיוחד. מצד שני, אני יודעת שחוסר העניין הזה הוא פריוויליגיה, עיוורון הצבעים הוא פריוויליגיה של מי שלא חש על בשרו קיפוח עדתי או נאבק לשוויון והכרה. זו ההגמוניה שעושה טובה למי שמחוצה לה וסולחת על מוצאים אחרים, מעלימה עין מדפקטים כמו מזרחיות או יכולת ללדת ילדים. עיוורון הצבעים הזה נורא ונפלא, הוא מכיל באהבה מתוך עמדה מובלעת של עליונות, הוא התבוננות מלאת תקווה קדימה בלבד שאינה מתייחסת לעבר וזוועותיו ובכך גם מתעלמת בלי כוונה ובלא מודע מכאב של אחרים.

(מאיה קוי)

**תודה לליהי יונה, מעיין סודאי, רעות כהן, טל מטלון ורבות אחרות שעזרו מבלי דעת לכתוב את הפוסט הזה.

מודעות פרסומת

22 thoughts on “עיוורון צבעים/ אינטרוספקציה אשכנזית

  1. אני מנסה להחליט אם המשפט האחרון רציני או לא.
    בקשר לפסקה שלפניו – מצד אחד, אני מבינה את העיוורון למוצא ומה-זה-חשוב-לעזאזל (רק אחרי הפתילפלצת ההוא קלטתי כמה באמת אין לי מושג בנוגע למוצא של הרבה אנשים סביבי). מצד שני, אני תוהה אם אין כאן קצת "עיוורון של מי שיכול להרשות לעצמו", כמו שאלות מגדריות שיכולות להיות שקופות עבור גברים ובלתי נמנעות עבור נשים.
    זתומרת, ברור ש"לא משנה לי איפה סבתא שלך נולדה" זה יחס שעדיף בהרבה על גזענות פשוטה, אבל לפעמים איפה סבתא שלך נולדה *כן* משנה, והשאלה היא אם זה לא הולך לאיבוד, כמו תקרת זכוכית כזו, בחברה ליברלית שאומרת לעצמה שהיא עיוורת להבדלים.

  2. את מאוד מאוד ריגשת אותי בפוסט הזה. אני סאקרית כללית של טקסטים שמכירים בגזענות שבתוכנו ומתנערים מהצורך המטופש לשחק על קלף ה'אני נולדתי אוהבת את האחר'. אבל גם בלי קשר היה לי מרגש לקרוא את זה, גם בגלל שאני מרגישה שגיליתי ב'אשכנזיות' משהו שלא ידעתי עליה וגם בך משהו שלא ידעתי עליך.

    טוב ומרגש לדעת שיכולתי לקחת חלק בהתנעה של תהליך כזה. תודה רבה רבה לך על הטקסט.

  3. אני באמת לא מבין למה את מתעקשת לפשוט את גרונך לתליין.
    וולגריות היא וולגריות ואין סיבה לקיומה , גם אם היא תולדה לגיטימית של קיפוח או פסאודו קיפוח.

  4. מדהימה.

    עברתי חוויה דומה לפני מספר שנים. עיוורון מתוך פריוולגיה הוא דבר שהתמחתי בו שנים ארוכות בתור גבר יהודי אשכנזי לבן. ללמוד שהעיוורון הוא מעוות זה לא לאבד את המקומות בהן הייתה פתוחה ולא היה איכפת לך העדה של חברייך, אלא ללמוד על במקומת בהן את סגורה. אני מאד מזדהה – ועד היום מתקשה לעכל מוזיקה מזרחית, משהו באינסטינקט עוד מתנגד. אבל דווקא ההכרה עזרה לי לפתוח את התודעה. היום אני שומע באדיקות את האלבום של דודו טסה והכוויתים ומתרגש עד דמעות. לפני עשר שנים אולי לא הייתי מסוגל להקשיב. אולי לא היו בככל מקליטים כזה אלבום.

    בלי ועם קשר, ממליץ להקשיב ללהקה משרוע לילא. שווים האזנה

    • משרוע לילה מהממים, אבל המוזיקה שלהם היא רוק מקפיץ ונפלא בערבית, ולכן היא קלה הרבה יותר לעיכול. היא יושבת בדיוק על אותה משבצת מוזיקלית של הדברים שתמיד שמעתי- פרל ג'אם או ארקייד פייר או מודסט מאוס.
      זה לא באמת דורש התגברות על רתיעה ועל סטריאוטיפים מוזיקלים, לעומת עמיר בניון או פרוייקטים כמו "שני צדדים למטבע."
      *דיסקליימר- אני מבינה מעט מאד במוזיקה בכלל ובמוזיקה מזרחית בפרט, בבקשה לא להרוג אותי.

  5. הפוסט יפה ומרגש, ויותר מכל, כן ואמיתי. עם זאת, יש לי כמה מילים של ביקורת על הסיפא, ובעיקר על המשפט הבא:

    "יש פה כמובן גם עניין של קנאה. קנאה בכך שבעוד שמרוקאים ומצרים וסורים ועירקים ותימנים יכולים לנבור בעבר שלהם ולמצוא מסורת, מה שנשאר לי, הצברית האולטימטיבית, זו ישראליות מתפוררת עם עבר אפל".

    דעי לך שיש מיליוני צעירים וצעירות באירופה ובארה"ב שמקנאים בך קנאה אדירה על כך שאת יהודיה (ועד כן "מיוחדת" עם עבר ומסורת, בניגוד אליהם), וישראלית (כי את חיה בחברה ובתרבות "מעניינת", וזכית באפשרות לחיות בחברה דינאמית, ולהשפיע ולתקן עוולות הסובבות אותך). ההתבוננות שלך במזרחים ככאלו שדווקא להם יש להם עבר ומסורת, בניגוד לאשכנזים האומללים שמשוללים כזה עבר וכזו מסורת, היא חלק מאותו אוריינטליזם שעליו את מבכה (והנה, אמרתי את המילה שמשום מה לא מופיעה בכל הפוסט). גם קנאה והאדרה של הסובייקט המזרחי היא התייחסות פטרונית ומנותקת ממנו, כי היא משליכה עליו פחדים ותשוקות שמקורם באובייקט המערבי. כמו, להבדיל, הגבר הלבן המקנא באיבר הגדול, כביכול, של הגבר השחור. זו קנאה ללא שום ביסוס במציאות (ונערכו על כך מחקרים…), שמקורה רק בפחדים ותשוקות של הגבר הלבן. העובדה שאת מקנאת כך במזרחים לא מעידה על שחרור מההתנייה הגזענית, אלא דווקא להיפך.

    המחשבה שלמזרחים יש עבר ומסורת בעוד לאשכנזים לא, שקולה למחשבה שלאשכזנים יש תרבות והשכלה, בעוד למזרחים לא. אלו שני צדדים של אותו מטבע. אם תתחילי לחשוב ולכבד את העבר והמסורת שלך, במקום להתייחס אליהם כאל "ישראליות" נייטרלית, או "מערביות" חסרת צבע, זה יהיה צעד משמעותי בכיוון התייחסות שקולה ומכבדת גם כלפי תרבות ולמסורת של חלקים אחרים בחברה.

    • אוטו — רציתי לומר משהו מעין זה. הקדמת אותי.

      אני מוצא שיש הרבה עמדות אשכנזיות שמעוררות בי סלידה. כמובן, עיוורון הצבעים (אני ד'א באמת עיוור צבעים:) וכל התיאוריות הגזעניות שמלוות אליו; אבל גם ההתרפסות, הביטול העצמי.

      אולי שווה להזכיר את המכתב שמלקולם אקס כתב לאישתו כשעשה חאג'. בחאג' הוא התידד עם לבנים בצורה שלא עשה קודם. לקראת סוף המסע הוא כתב לאישתו בטי שהבעיה היא לא הלובן אלא התודעה הלבנה, ושהוא מבין עכשיו שהוא ראה בחייו הרבה שחורים-לבנים ולבנים-שחורים. זה לא נדיר שמנהיגים דתיים מסוגו יגיעו לתובנה הזו.

      אני לא רואה צורך להתנקות מהזהות שלי, או אפילו מההיסטוריה האפלה של המשפחה שלי, אלא 'רק' מאותו רכיב שאחראי להמשכיות המערך החברתי הרקוב. אני מסרב למחוק את הזיכרון של סבא שלי ז"ל, ומסרב בכל תוקף להיפרד מהדת ומההוגים האירופאים, מהסוציאליזם, ואפילו מחלקים מסויימים של הציונות. אני חושב שלפעמים המצוד אחרי הגזענות האשכנזית מותיר אותנו עם המון דברים שנואים, ועדיין בלי תשובה לדבר עצמו.

      רבתי עם אבא שלי על העיניין הזה לפני חודש. מעניין, חשבתי, למה אני צריך להיות אוטו-אנטי-אשכנזי כדי להכיר ולהאבק בגזענות האשכנזית? לא רוצה. פשוט לא רוצה. זה גם לא נחוץ, ואני גם מרגיש שזה גוזל ממני אנרגיה. אנרגיה, שאני מעדיף לתעל למקום חיובי ובונה. למשל, לתמיכה במאבקים מזרחיים, אתיופיים, פלסטיניים, וכו' וכו'.

      • אין פה אנטי אשכנזיות. מרגיזה אותי ההנחה הזו כי חייבת להיות דיכוטומיה, ואם אני מכירה בגזענות תרבותית אשכנזית אני אוטומטית גם חייבת להיות אנטי אשכנזית. אני בעד אשכנזים, אני אשכנזית. אני חושבת ששמות כמו ווזווזים וירידות על אשכנזים זה גזעני ודוחה לא פחות מגזענות הגמונית, ומרגיז פי כמה (אישית) מאחר ותת הקבוצה שלי היא זו שסופגת אש שהיא במקרים הללו לא מוצדקת. לצחוק על אשכנזים שהם קרים כמו גפילטע, עפים על עצמם ועושים אינטלקטואליזציה של כל דבר (שלא להזכיר את הדברים החמורים יותר שנאמרו בנושא) זה איום בעיני. מהותנות מהסוג הזה היא איומה בעיני, ואני חושבת שזה די ברור מהפוסט. אנשים הם אנשים, והם מתנהגים בכל מיני אופנים, טובים ורעים, עם קשר רופף מאד לתכונות אינהרנטיות כביכול של העדה שלהם.
        שום דבר מהדברים שאמרתי בחודשים האחרונים לא מתנגש עם הפוסט הזה. אני עדיין חושבת שריקון כל המורשת שלי מתוכן והשארת רק מנגנוני דיכוי היא מעשה עלוב. אני לא הולכת לשבת בבוץ כי אני אשכנזיה ולכן אני רעה. זו כולה הכרה בתהליכים שמתרחשים גם בי וגם בחברה הישראלית בשנים האחרונות, ובמקרה הזה החברה הישראלית הקדימה אותי בהרבה בקבלה שלה (של יהודים, כמובן, כי כלפי ערבים הגזענות צורחת ברמות אחרות בכלל).
        לאשכנזים בהחלט יש תרבות מבית אמא וסבתא, אבל היא כל כך שזורה בתוך התרבות הישראלית "הכללית", שאין בה באמת יחוד לעומתה, ולכן כשהתרבות הקונצנזואלית מתחילה להיות יותר מכילה זה מכריח אותנו למצוא מחדש מה באמת שלנו, פשוט כי נראה שזה נעלם, מתפוגג, נשחק. הפתרון הקל הוא אכן לומר שלאשכנזים אין שום מורשת, נקודה, ולספק לזה איזה הסבר מפולפל על יחסי נוצרים- יהודים באירופה. זה פתרון דוחה וצבוע בעיני.
        שוב, מה שנשאר מהאשכנזיות זה יחסי כוח בלבד בדיוק בגלל שזו התאחדה כמעט לגמרי עם התרבות הישראלית, ולכן מה שאפשר להצביע עליו בקלות הם יחסי הכוח כי הם בודאות *רק* אשכנזים. זה איום בעיני, זה עצוב, זה משאיר המון אנשים בלי מורשת אמיתית בה הם יכולים להתגאות. זו פח שקשה לצאת ממנו, כי ברגע שאתה לוקח את אריק איינשטיין או בלט ואומר "הנה, זה אשכנזי" אתה בעצם מדיר או לוקח מחדש משהו שהיה חלק מהחיים של הרבה מזרחים ישראליים ואומר להם שזה לא שלהם (וזה בעייתי כפליים כי זה נחשב "גבוה"). זה באמת פח, וזו חלק מהבעייתיות בלהקים מחדש את ההגדרות העדתיות האלו, שדורשות צנטריפוגה תרבותית כדי להפריד מחדש מה הגיע מאיפה ולמה ולמי, ובמקרים מסויימים גם להפריד את הדם של אנשים ממשפחות מעורבות. זה מגעיל אותי, זה מגעיל אותי בטירוף.
        יש צורך רגשי אמיתי לשמר את סבתא. לשמר את התרבות שלה, האוכל שלה, ובעצם את מה שאנחנו קוראים לו התרבות האשכנזית- מה שאנחנו מכירים מהבתים של המהגרים האלו. אולי אפשר להתגבר על הבעייתיות שהזכרתי קודם אם באמת נתייחס לזה רק כאל תרבות המהגרים הזו, נתייחס כל אחד לסבא וסבתא האישיים שלו ונתחיל לבנות מחדש ולהגדיר מחדש את הזהות האשכנזית מהמקום הרגשי והחיובי, אותו מקום ממנו הגיע הכעס שלך, איתי, על הפוסט הזה.
        אין לי תשובות, הפוסט הזה הוא לא פוסט כועס של תשובות אלא פוסט של שאלות, של תיאור של תהליך. הוא עצמו הותנע מאותו כעס שלך על הריקון מתוכן של האשכנזיות, והגיע לאן שהגיע.

        **לא עניתי לאוטו פוקוס כי הוא עצבן אותי בשפה בה הוא השתמש. כשאומרים לי ש"את חייבת להתחיל" לעשות ככה ואחרת, אני אוטומטית "חייבת להתחיל" להגיב בסרקזם, והעדפתי שלא לעשות את זה.

      • אני מוצא שיש לי יותר הסכמה עם התגובה הזו מאשר עם המאמר, אולי.

        יש באמרה הבאה משהו פתטי ומתקרבן, אבל לפי גורמים אקדמיים, זה בין כה וכה אשכנזי: כור ההיתוך וקרש החיתוך עשו אפילו מהאשכנזי חולה שסעת. אפילו שהוא לבש שימלה של ישראליות, וכביכול סגר עניין. הנה אנחנו כאן בעצם מנסים להבין מה אנחנו.

        תשובה אפשרית למקבץ השאלות הזה יכול להיות — אני מי שאני. כלומר, רגעית לפחות להחסיר את הרצון לברור את האשכנזיות מתוך הישראליות. מצד אחד, להבין שאנחנו בליל ביזארי של תרבויות. ובו-זמנית מצד שני, לבטל את הטריוויאליות המזיקה שבדרך כלל מודבקת לתפיסה העצמית הזו. זו רק הצעה שאני זורק. סתם, רעיון.

        ד'א, כתבת משהו די ארץ-האמוראי-יי, וכצפוי, צפו על פני השטח כל מיני טיפוסים שמדברים בשפה אינטלקטואלית קרה, כאילו אין בני אדם בעולם, רק רעיונות — קונספטים נכונים וקונספטים שגויים. אל תתעצבני. חבל על העצבים. זין על זה.

  6. פוסט מעולה מעריך מאוד את הכנות שלך. ואגב, סוציולוגית, זה נראה לי מאפיין של דור: "הכל חוצ ממזרחית" זה ממש משפט קוד שאומר כל כך הרבה.

    אגב משהו ששמתי לב אליו, האם יש קשר בין אנשים שאומרים "הכל חוצ ממזרחית" לבין הצורך העז למצוא\להמציא "מערביות" בתוך ישראל?

    • אני לא חושבת שיש פה עניין של המצאת מערביות. הרפרנסים התרבותיים שלנו היום הם מערביים, אלו שספגתי בבית של אמא ושל ההורים של אבא הם אולטרה מערביים.
      ההורים של אבא עדיין חיים מנטלית בניו יורק של תחילת הניינטיז.
      אצל אמא שלי ינקתי אנגלופיליה קשה על כל המשתמע ממנה. כלומר, אני מרגישה הרבה יותר אנגליה מישראלית בכל מה שנוגע להזדהות רגשית עם סמלים לאומיים ורפרנסים תרבותיים. אבל יכול להיות שזו הפרעה אישית שלי.

  7. תודה לך על הפוסט הזה. אני הייתי בדיוק, אבל בדיוק כמוך כילדה וכמתבגרת, ותיארת להפליא את כל הדברים שאני חושבת ומרגישה ומעולם לא הצלחתי לנסח כמו שצריך. מזדהה עם כל מילה שלך.

  8. מדהים מרגש משחרר. אני מכירה היום כאלו שיאמרו בהפוך על הפוך "הכל חוץ מאשכנזית"… לגבי מוסיקה. וזה רק אומר שבכל מקום שיש דיכוי תמצאו גם את ההתנגדות לו. מקווה כי עוד רבים יצליחו לראות אתהצבעים ולא להתעלם מהם, מקסים

  9. פינגבק: שוות ערך « האחות הגדולה

  10. פינגבק: עיוורון צבעים/ אינטרוספקציה אשכנזית | عودة الروح: روحٌ جديدة 2011 | רוח ג'דידה | רוח חדשה 2011

  11. תודה. פוסט חכם אמיץ ומרגש.

    לסאטיריקן הנפלא והמבריק סטיבן קולבר יש סוג של שטיק כמעט בכל ראיון עם שחור/ה:

    "אני לא רואה צבע/ גזע, אנשים אומרים לי שאני לבן ואני מאמין להם כי_______ " (ופה הוא מחדש בכל פעם..)
    אחד הזכורים לי הוא כי "יש לי תכניות אירוח בשעות הערב בטלוויזיה (או משהו דומה- לא מצאתי ציטוט מדוייק)
    המפורסם הוא:
    People tell me I'm white and I believe them because police officers call me “sir”.

  12. פינגבק: כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה | שחור-סגול

  13. אני תוהה אם יש טעם בתגובה בשנה איחור, אבל רק ליתר ביטחון אני אוסיף שהזדהיתי מאוד עם רוב מה שכתבת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s