אמת המידה המאובקת של המאה ה16/20

אזהרת טריגר

אולימפיה,  בת 12 לערך, נאנסה כשירדה להביא יין מהמרתף בבית דודתה על ידי אלמוני חמוש.

אנה, בת 14, אושפזה בבית חולים לחולי נפש כשהיא בריאה בנפשה ועבדה כמשרתת תחת מנהלת המוסד.  היא נאנסה במשרד המנהלת על ידי בנה של האחראית.

מניקה, בת 14,  נאנסה על ידי מכר של המשפחה כשנשארה איתו לבד בבית.

ססיליה, גם היא בת 14 ובעלת פיגור שכלי קיימה יחסים עם מכר של המשפחה בתמורה לממתקים. קתרינה (23) ודומיניקה (18) קיימו יחסים עם כמה גברים ששהו בביתן בתמורה לכסף.  קמילה ולודוויקה נאנסו בשני מקרים נפרדים על ידי מחזרן.

 סיפוריהן של אולימפיה, אנה, מניקה, ססיליה, קתרינה, דומיניקה, לודוויקה וקמילה מגיעים מרומא של המאה ה16, מפרוטוקולים של משפטי אונס אזרחיים. אלו דומים רק במעט למשפטי האונס שאנחנו מכירים מכמה סיבות: ראשית, הן עסקו לא באונס, אלא באובדן בתולין. זה דומה יותר לגניבת רכוש מאשר לפשע אלים, מאחר והבתולין הם נכס פיננסי- בדומה לנדוניה. לפיכך התובעות לא חיפשו צדק, אלא פיצוי.  לפיכך, ניתן לשער כי מקרי אונס רבים טויחו אם נישא האנס לקורבן או אם הציע לה פיצוי כספי, מחוץ לבית המשפט. באותה מידה, אפשר לשער כי מקרים של משגלים בהסכמה נוצלו מאוחר יותר על מנת לתבוע מהגבר ביטחון כלכלי או נישואין נוחים. אליזבת כהן*, ההיסטוריונית שחקרה את העדויות הללו מיעטה לקחת אותן כלשונן.

 יש בהחלט מקום לספק סביר כשקוראים את תיאורי המקרים מבתי המשפט. ראשית, נראה כי הנשים הודרכו להכליל אלמנטים מסויימים בעדותם: דם (הוכחה לבתולין), הבעת מחאה והתנגדות פיזית, כדי להוכיח אי הסכמה, וכן הבטחות שניתנו להן על ידי האנסים, שנועדו למקד את הפיצויים שיגזרו מהתביעה.

הסיפורים, עם זאת, הכילו אלמנטים נוספים שהעניקו צבע ופרשנויות שונות למקרים שעברו עליהן. הבנות דיברו בשפה שונה עם דגשים שונים. חלקן הביעו לא . רק זעזוע, פחד, וכניעה, אלא גם אהבה ושאיפה. הן נקלעו ליחסים הללו כי תשומת לב היתה חשובה יותר מבוז קהילתי או כעס הורי. ההיסטוריונית מדגישה- אין כאן רק מקרים של קורבנות פאסיבית, אלא נסיון ליצור סוכנות, ובמקרים מסויימים-  רדיפת רווח חומרי ומעמדי על ידי גורם שלישי.

במיעוטם של המקרים מדובר אכן ביחסי מין בהסכמה שהובאו לבית המשפט על ידי צד שלישי שרצה להפטר מאחריות פיננסית או אחרת לנערה.  המקרים הללו  קיימים, בהן נשים מאוהבות נתנו עצמן מרצון למאהביהן, אולם כהן לקחה לעצמה חופש רב בקביעת גבולות ההסכמה, מהו אונס אמיתי ומה זה אונס לא באמת, ותייגה מקרים של אונס וניצול ככאלו בהם גורם שלישי מרושע דחף את הנשים התמימות, האוהבות והליברליות מינית להתלונן כנגד מאהבן.

נעשית כאן הפרדה די מלאכותית בין קורבנות מוחלטים ומניפולטיביות מוחלטות. הנשים יכלו להיות תמימות, קורבנות לפשע אלים שלא באשמתן, או שותפות לדבר עבירה שחלילה פלרטטו עם התוקף שלהן.

מה שעומד בבסיס הפרשנות של כהן הוא התפיסה המודרנית ליברלית של מיניות נשית חזקה, לפיה נשים מעוניינות במין, מתירנות מינית היא בהכרח חיובית, ולנשים מספיק כוח פיזי וסוכנות על מנת להתנגד לנסיונות לכפות עליה מין.  רק מקרים אלימים במובהק, לפיכך, הנם אונס, וכל השאר הוא מין בהסכמה  שהוכתם על ידי מוסכמות חברתיות עבשות.   הניתוח הזה אינו באמת מותיר מקום לאונס בפגישה, על ידי מכרים, או מקרים של ניצול מיני, מאחר וההנחה היא שכל אישה היא למעשה חיית פרא חרמנית שרק מחכה להשתחרר או להתפרק. נשים פריג'ידיות וצדקניות ידרשו יותר שכנוע ויגנו על כבודן העצמי באמצעות אמירת לא. האופן בו כהן מפרשת את העדויות של כל אחת מהבנות והחלוקה הברורה לקטגוריות שהיא מפעילה משקפים בדיוק מטריד את התפיסה העדכנית על אונס ונאנסות, ואת ההנצחה הטרגית של מיתוס האונס בשיחים.

 הקטגוריה הראשונה הן המקרים "הפאסיבים" ביותר: אולימפיה ואנה. למעשה, אולימפיה היא אולי קורבן האונס המושלם, התגלמות מיתוס האונס בשיחים. בתולה, צעירה, מותקפת על ידי זר לא מזוהה, לא סתם באלימות, אלא באמצעות כלי נשק (חרב), במרתף חשוך, לבדה. למעשה, על המקרה של אולימפיה לא ניתן לומר דבר. אפשר להרגיש, להזדעזע, להתפלש בפרטי האלימות והאומללות המושלמת שלה, אבל לא ניתן להעביר ביקורת על אולימפיה. המקרה הזה כל כך מושלם בין השאר כי לתוקף שלה אין פנים ושם. הוא אינו גבר שמציג טיעון הגנה, עם אישיות וחברים ועבודה. הוא זר, שונה, מנותק מהמציאות, מהמין הגברי, האנושי. הוא לכן הוא בלתי ניתן להבנה או להגנה, וניתן להוקיע אותו בלא שום השלכות. אולימפיה, הקורבן המושלם, לעולם לא תעבור מלחמת גרסאות, עימותים, או מסע השמצות מתוקשר. אולימפיה לפיכך הרוויחה את הזכות להיות קורבן אונס בלי סייגים ואשמה.

גם אנה זכתה להיות קורבן "פסיבי". היא הותקפה על ידי בנה של מנהלת המוסד לחולי רוח בו אושפזה בעודה שפויה לחלוטין, בזמן שניקתה את משרד המנהלת. היא צעקה וצרחה אבל איש לא שמע אותה, ולא היה בכוחה כלל להתנגד לגבר החזק ממנה בהרבה.

 מבחינת כהן, אולימפיה ואנה הן קנה המידה לפיו היא מודדת מקרי אונס יותר אסרטיבים, בהם נשים היו שליטות לגורלן. בתיאוריה, זוהי אבחנה לא מזיקה, אולם בפרקטיקה מתברר כי מקרי אונס עם יותר סוכנות משמעם פקפוק, העברת האחריות מהתוקף למותקפת, עד כדי זיהוייה כ"אופורטוניסטית"- רודפת רווח פיננסי ומעמדי.

שוב- קנה המידה הוא אנס לא מוכר שפעל באלימות בפינה מבודדת. 80% ממקרי האונס לא עומדים בקנה המידה הזה, ולמעשה אנה עצמה מצליחה לעמוד בו בקושי רב: כהן מציינת שבמהלך החקירה התגלה כי אנה ובן המנהלת נהגו להחליף מספר מילים זו עם זו, ואף לפלרטט מדי פעם, ולכן האונס לא היה עד כדי כך "unprovoked".

דהיינו, אם פלרטטת, כנראה שאת אשמה בתקיפה המינית העתידית שלך.

העדות של מניקה כבר חשודה בעיני כהן, אף שפחות מהנשים שקיטלגה כ"אסרטיביות". העדות שלה מושלמת מדי: זה היה בבית של המעסיקה הקודמת שלה, עם כומר ששלח אליה ידיים וניסה לשחד אותה בתכשיטים. היא התנגדה וצרחה לאורך כל האקט. העדות של מניקה מכילה את כל הגורמים המקובלים, ובנוסף  אין נאשם באונס שנאלץ להגן על עצמו אלא כומר אלמוני (המקרה הועלה כחלק מכתב ההגנה בתביעה בין מעסיקותיה של מניקה). הגורם הנוסף והמכשיל: אינטרס. למעשה, אין עוררין על כך שמניקה עברה תקיפה מינית,  אולם התקיפה התרחשה בבית אמה, והמקרה יוחס למעסיקה הקודמת, כדי לעזור למעסיקתה הנוכחית בתביעה.

מניקה שיקרה לגבי המיקום, לא לגבי התקיפה, אולם מבחינת כהן עובדה זו מצדיקה את היותה של מניקה אסרטיבית וקרה לגבי האונס. כלומר, מאחר ולנאנסת היה אינטרס לספר כי נאנסה, היא כבר אינה תמה וברה כמו אולימפיה ולכן מקרה האונס שלה "לא נחשב". קורבנות אונס חייבות להיות חפות מאינטרס. עוד גרועות מקורבנות אונס בעלות אינטרס, הן אלו שהעזו להיות בעלות רגשות מעורבים בנושא- האופורטוניסטיות, שלפי כהן, התמקחו באופן קר ומיודע על בתוליהן למען רווח.

אופורטוניסטית אחת כזו היתה ססיליה בת ה14 שנחשבה "איטית". מריו פנטוצ'יו, עורך דין, הציע לה עבודה בביתו כמשרתת. היא סירבה בפעם הראשונה, ובפעם השניה התלוותה אליו ושכבה איתו בתמורה לממתקים וכסף. מבחינת כהן, העובדה כי שכבה עם פנטוצ'יו ללא התנגדות,וכי עדותה היתה ישירה ועניינית היתה ראייה לאופורטוניזם, הזדמנות לתבוע על לקיחת הבתולין לאחר מין בהסכמה, ולא, חלילה, ניצול של נערה מוגבלת. כהן מהללת את המתירנות המינית הנפלאה של ססיליה והאופן בו הכניסה בקטנה לאמא שלה המתחסדת, שתבעה את פנטוצ'י, בכך שדבקה בגרסא שלה של האירועים. מבחינת כהן, זה סימן לסוכנות אישית והתפתחות, ולא חלילה לבעיה מנטלית.

שתי אופורטוניסטיות נוספות הן קתרינה ודומיניקה, שבמשך כמה ימים  שכבו עם כמה עגלונים בתמורה לכסף. קתרינה ודומיניקה למעשה, לפי כהן, רק רצו לעצבן את האבא המכה שלהן באמצעות מיניות מתפרצת. לאחיות הוצע כסף בעבור מין (הצעה שנוסחה באופן מרומז מאד), ובמהלך כמה ימים הן שכבו עם כשמונה- עשרה עגלונים בתמורה לפיצוי כספי, בהסכמה. העובדה כי במהלך המשפט עלתה פיסת המידע כי הבנות התלוננו לאביהן שהעגלונים לא עוזבים אותן אף פעם בשקט הוזכרה במאמר אך הושמטה מן הניתוח.

למעשה, גם אני קניתי את הפרשנות של כהן למקרה של קתרינה ודומיניקה, עד שקראתי קצת על הפסיכולוגיה של זונות. ההתעללות המוקדמת, ההבטחות, הבגדים שממלאים את מקום ההערכה העצמית , ומצאתי קווי דמיון מטרידים בין המקרים הללו. 500 שנה, ועדיין זנות היא בחירה וזכות, ככל הנראה.

אמא של לודוויקה היא עוד אופורטוניסטית מרושעת. לודוויקה התאהבה בפבריציו, סטודנט למשפטים שהתארח בביתה. בעדותה, היא סיפרה, מאוהבת ומלאת חרטה, כיצד שכנע אותה פבריציו, באמצעות מילים יפות והרבה כוח, לשכב עמו לפני החתונה, על אף התנגדותה. הסיפור על האופן בו הכניע אותה אפילו שאמרה לא, מאבד מכוחו מול רגשותיה של לודוויקה, ואהבתה לפבריציו מעוררת בכהן ספק עז לגבי כנות ההתנגדות של לודוויקה. אם כן, מבחינת כהן, מין שלא בהסכמה בין בני זוג איננו אלא משחק חיזור:

"the interplay of force and resistance did not preclude the influence of more positive feelings"  דהיינו, זה אינו אונס, זה אינו אפילו מין שלא בהסכמה- זהו רק משחק בין כוח והתנגדות המלווה ברגשות חיוביים, משחק חיזור שכזה, בין ילדים מאוהבים.  אמא של לודוויקה ניצלה את האופן בו תינה פבריציו אהבים ללודוויקה (רמז: בכפיה), ותבעה אותו.

בדומה ללודוויקה, גם קמילה נאנסה על ידי המחזר שלה. גם קמילה אמרה לא, שוב ושוב ושוב. אולם, מאחר והעדות של קמילה לא היתה ספוגה ברומנטיקה, ההסבר היחיד שכהן מסוגלת לספק הוא שקמילה פשוט מתחסדת וצבועה. היא מפחדת להודות ברצונות שלה עצמה ומעדיפה לשמר את הדימוי שלה כאישה צעירה עם כוונות טהורות, ולכן התנגדה לנסיונות המחזר שלה. כהן מוסיפה ואומרת, כעדות לעניין שהביעה קמילה וככתם מפליל על כנות האונס שלה, שקמילה ומחזרה דיברו מספר פעמים, ואף פלירטטו, לאור יום, עם עדים. היא הכירה אותו, ולכן, אפילו שהאופן בו נאנסה דומה לאופן בו זה קרה לאולימפיה- באמצע היום, באלימות ובאיומים ותוך התנגדות עזה, אולימפיה היא קורבן פאסיבי, בעוד קמילה מנסה להתחמק מאחריות למעשיה.

 

כשלומדים את ההיסטוריה הנשית קל מאד ליפול למלכודת הצקצקת אסירת התודה. הצקצקת אסירת התודה היא הנטיה להשוואה מיידית של תנאי החיים של נשים בכל תקופה בעצם, שאינה המאה ה20 לאלו שלנו, וכתוצאה מתבקשת- לצקצק על רע גורלן של אמהותינו הקדומות ולהכיר תודה למזלנו הטוב. זו השוואה בעייתית ביותר לא רק כפרקטיקה אקדמית, אלא גם כצורת התנהגות וחשיבה פוליטית. אסירות תודה תמידיות לא יכולות לדרוש שוויון והכרה, אינן יכולות לצאת כנגד, ולמעשה הן חיות במצב בו נאמר להן (על ידי סופה לנדבר חיצונית או פנימית שכזו) כי עליהן להכיר תודה על מה שיש להן ולא לשאוף ליותר.

אלימות מינית בהקשר היסטורי היא כר פורה לצקצקת, אם רק מאחר ומוקד ההשוואה כה איום, פרימיטיבי, מזלזל ומחליש. פלנטה אחרת, לכאורה, בה נשים היו חסרות כל כוח מול תקיפה מינית ולגברים לא היה מושג  קלוש (תמימים שכמותם) למה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא, כשהיא שיכורה, כשהיא הולכת לבד או כשהיא מחייכת.

כן, הגברים של היום רגישים ומודעים, ולא יאשימו אישה שעבדה עבור גבר שתקף אותה אחר כך מינית בפתיינות ומניפולטיביות. הגברים של היום לא יחלמו לנצל ילדה מאוהבת ולאיים כי הם יעזבו אם היא לא תתן. הגברים של היום לא יכפו את עצמם על נשים שמכירות אותם, ולא יתרצו כי הנאנסת בחרה להיות בחדר אחד עם האנס. הגברים והנשים של היום לא יאשימו את הנאנסת בטירוף, במניפולטיביות, בכך שלא נאבקה מספיק קשה ולכן בעצם היא מאשימה כי היא התחרטה בדיעבד.

קנה המידה של האונס המושלם איננו אחד שכהן שאבה מהמאה ה16, בנסיון להתחקות אחר דרך החשיבה התקופתית. זה קנה מידה מודרני, עדכני, של תקופתנו אנו. קנה מידה שמותיר בחוץ את רוב רובם של מקרי האונס, מטיל את האחריות על הקורבן ומתייחס לפלירטוטים כאל צורה של הסכמה מראש. על ילדות בעייתית, ניצול לרעה של כוח פיננסי, פיזי או רגשי אין בכלל על מה לדבר. זה קנה מידה שמקובל על הפרקליטות, מקובל על הטוקבקיסטים, מקובל על הציבור הרחב, גברים ונשים. זה קנה מידה שאיבד כל תוקף כבר במאה ה16.

(מאיה קוי)

* מתוך

  Cohen, E. "no longer virgins:self presentation by young women in late renaissance rome", in :"Refiguring women" edited by Migiel M. & Schiesari J., 1991, Ithaca and london.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “אמת המידה המאובקת של המאה ה16/20

    • אין קשר. התוכן של המאמר מעציב אותי, תמונות אילוסטרציה של אונס הן נצלניות, ולא רציתי למצוא תמונות רנסנסיות של נשים סתם. העדפתי לשים תמונות שמחות של ילדים בחוף הים, כי לי זה עשה נעים בלב.

  1. פינגבק: נוכחות נפקדות « האחות הגדולה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s