היומיום של הפחד

אזהרת טריגר

עיריית חיפה התחילה להפעיל את הכרמלית, הרכבת התחתית היחידה בישראל, עד חצות (במקום עד 22:00, כפי שהיה עד עכשיו). זה אחד הדברים המשמחים שקרה לאחרונה, מאחר וזה מאפשר נסיעה מהירה בתחבורה ציבורית שלא תלויה בפקקים ולא מזהמת.
אני עובדת בעיר התחתית וחיה גבוה יותר על ההר, ומבחינתי הכרמלית היא אמצעי תחבורה נפלא.

הלילה סיימתי לעבוד ברבע לחצות, ואצתי רצתי לתחנת הכרמלית הקרובה, לתפוס את הכרמלית האחרונה שעולה את ההר. הספקתי. הכרמלית הגיעה, הנהג עשה את המסע המסורתי שלו לקטר שבקצה השני של המעלית התת-קרקעית הזו, ואליו הצטרף השומר שנעל אחריו את התחנה. רגע לפני שהוא נעל את התחנה, נכנס עוד אדם אחד, קנה כרטיס, עבר את המחסום ונכנס לקרון הראשון, שבו גם אני ישבתי. אני ישבתי בערך באמצע הקרון, האיש הזר במושב שממש מאחורי הקטר.
הוא לא עשה שום דבר רע. כל חטאו היה שהוא גבר שאני לא מכירה.
אבל ברגע שדלתות הכרמלית נסגרו, המוח שלי התחיל להריץ תסריטים.
אנחנו שני הנוסעים היחידים ברכבת. הנהג והשומר סגורים בקטר, ואם הוא ירצה, הוא יחסום את דרכי לדלת הקטר, שהרי הוא קרוב אליה הרבה יותר ממני. מה גם שדלת הקטר נפתחת רק מבפנים.
חישוב מהיר במבט – אני קרובה יותר ממנו לדלתות שמובילות החוצה, אלא שהן לא נפתחות תוך כדי נסיעה. גם הדלת לקרון השני, שנמצא מאחורי, לא נפתחת.
מעל הדלתות החוצה יש את מעצור החירום, ידית אדומה בתוך קופסת פרספקס. משיכה בידית תעצור את הכרמלית, ומאחר וכאמור, זו מעלית, תעצור גם את הרכבת שבדרכה למטה. לנהגים בקטרים יש קשר ישיר עם מרכז הבקרה, שאומר להם איפה נמשך מעצור החירום.
אם אהיה חייבת, אני יכולה להספיק להגיע למעצור החירום ולמשוך בו. הרכבת תיעצר, הנהג והשומר יידעו שזה קרה בקרון שממש מאחוריהם, ויצאו.
ואז מה?
אני אדרוש שיזמינו משטרה? למנהרה בתוך ההר?  לתחנה הקרובה? הרי הכרמלית תגיע אליה הרבה לפני הניידת. לתחנה האחרונה? שוב, אותו סיפור. אני אדרוש שהכרמלית תישאר במקומה, באמצע המנהרה בין שתי תחנות, עד שיבטיחו לי שכבר מחכה ניידת למעלה?
ואם אבקש, הם יסכימו? הם יקשיבו בכלל? אם הוא רק יגיד מילה, או רק ינסה לגעת, או רק ייגע, הם יקשיבו להיסטרית הזו שיש להן בקרון?
ואז, באחת התחנות, השומר ירד, אני מניחה שמשום שזו התחנה שהכי קרובה לביתו. והנהג ירד איתו מהכרמלית, כדי לנעול אחריו את התחנה.
במשך עשר דקות הייתי לבד לגמרי עם אדם זר, בתוך רכבת תחתית סגורה, בלי אף נוסע נוסף, בלי הנהג אפילו.

האיש הזר ניקר במושב שלו, לא מודע בכלל לתפקיד הראשי שהוא משחק בסרט האימה שבראש שלי.

 בתחנה האחרונה יצאנו, האיש הזר, הנהג, ואני, החוצה לגן האם. כבר לא נשמתי.
והכי מופרע? הכי מופרע זה שהייתי אסירת תודה לו, לגבר הזר הזה, על זה שהוא לא תקף אותי מינית.

(טל)

****

אנחנו כבנות אדם בנויות להשרדות. אם הותקפנו או שראינו מישהו מותקף על ידי נמר, נזכור את האלמנטים שנכחו בתקיפה ונלמד לראות אותם כאיום. אנחנו כנשים למדנו לפחד מגברים, ממקומות חשוכים, חסרי מילוט, מבודדים. כל אחד מהאלמנטים הללו מכניס את הגוף למצב של עוררות גבוהה. דם יזרום לשרירים, קצב הלב שלנו יעלה, כאילו אנחנו מתכוננות לרוץ. מרכז עיבוד המידע הראשוני במוח, התלמוס, יעביר הלאה יותר מידע, ויקדיש תשומת לב מיוחדת לכל דבר  שדומה לגורם מאיים נוסף. חתול יראה כמו נמר, צינור גינה יראה כמו נחש, והגוף יכנס למצב חירום, לפחות עד שמרכזי העיבוד הגבוהים יותר יוכלו לאשר שמדובר בחתול, בצינור גינה, ולא באיום אמיתי.
מצב העוררות הגבוהה נועד לשמור אותנו בחיים, הוא מנגנון שרידות. להכנס ללחץ בכרמלית מבודדת, חשוכה, עם אדם זר, היא תגובה של אישה שרוצה לשרוד. התלמוס שלה מעביר לה דיווחים על גברים זרים וחושך, ומרכזי העיבוד הגבוהים לא מסוגלים לבטל את מערכת החירום שהופעלה, כי הם מאשרים לה: כן, את לבד, במקום סגור, עם זר.
אלו אינסטינקטים הישרדותיים בריאים שאנו מתבקשות לכבות, או להותיר את המרחב הציבורי למי שאינו מפחד.

(מאיה)

והפתרון?

במקרה הספציפי הזה, יש מקום לדרוש מעיריית חיפה להתקין אמצעי בטיחות בכרמלית. ולא, מאבטח אחד לכרמלית שלמה זה לא מספיק. מצלמות במעגל סגור ואינטרקום חירום  הן כלי מקובל בתחנות רכבת תחתית באירופה. אלו ממוקמות ברציפים ובקרונות, ונועדו לוודא כי הנוסע הבודד תמיד נותר מחובר לעולם החיצון, וכי תמיד עין נוספת משגיחה על המתרחש בקרון. יש לנו זכות לביטחון ולשלווה.

לחצן מצוקה ברכבת התחתית של לונדון (תצלום: transport for london)

עדכון: בעקבות פנייה לחברי מועצת העיר עדנה זרצקי-טולדנו  מסיעת חד"ש וזאב סילס מסיעת הירוקים, הגיבו שניהם שיעלו את הנושא לדיון בישיבת מועצת העיר ובישיבת הנהלת הכרמלית, ויעבירו את הפוסט לחברי הדירקטוריון של הכרמלית.