היומיום של הפחד

אזהרת טריגר

עיריית חיפה התחילה להפעיל את הכרמלית, הרכבת התחתית היחידה בישראל, עד חצות (במקום עד 22:00, כפי שהיה עד עכשיו). זה אחד הדברים המשמחים שקרה לאחרונה, מאחר וזה מאפשר נסיעה מהירה בתחבורה ציבורית שלא תלויה בפקקים ולא מזהמת.
אני עובדת בעיר התחתית וחיה גבוה יותר על ההר, ומבחינתי הכרמלית היא אמצעי תחבורה נפלא.

הלילה סיימתי לעבוד ברבע לחצות, ואצתי רצתי לתחנת הכרמלית הקרובה, לתפוס את הכרמלית האחרונה שעולה את ההר. הספקתי. הכרמלית הגיעה, הנהג עשה את המסע המסורתי שלו לקטר שבקצה השני של המעלית התת-קרקעית הזו, ואליו הצטרף השומר שנעל אחריו את התחנה. רגע לפני שהוא נעל את התחנה, נכנס עוד אדם אחד, קנה כרטיס, עבר את המחסום ונכנס לקרון הראשון, שבו גם אני ישבתי. אני ישבתי בערך באמצע הקרון, האיש הזר במושב שממש מאחורי הקטר.
הוא לא עשה שום דבר רע. כל חטאו היה שהוא גבר שאני לא מכירה.
אבל ברגע שדלתות הכרמלית נסגרו, המוח שלי התחיל להריץ תסריטים.
אנחנו שני הנוסעים היחידים ברכבת. הנהג והשומר סגורים בקטר, ואם הוא ירצה, הוא יחסום את דרכי לדלת הקטר, שהרי הוא קרוב אליה הרבה יותר ממני. מה גם שדלת הקטר נפתחת רק מבפנים.
חישוב מהיר במבט – אני קרובה יותר ממנו לדלתות שמובילות החוצה, אלא שהן לא נפתחות תוך כדי נסיעה. גם הדלת לקרון השני, שנמצא מאחורי, לא נפתחת.
מעל הדלתות החוצה יש את מעצור החירום, ידית אדומה בתוך קופסת פרספקס. משיכה בידית תעצור את הכרמלית, ומאחר וכאמור, זו מעלית, תעצור גם את הרכבת שבדרכה למטה. לנהגים בקטרים יש קשר ישיר עם מרכז הבקרה, שאומר להם איפה נמשך מעצור החירום.
אם אהיה חייבת, אני יכולה להספיק להגיע למעצור החירום ולמשוך בו. הרכבת תיעצר, הנהג והשומר יידעו שזה קרה בקרון שממש מאחוריהם, ויצאו.
ואז מה?
אני אדרוש שיזמינו משטרה? למנהרה בתוך ההר?  לתחנה הקרובה? הרי הכרמלית תגיע אליה הרבה לפני הניידת. לתחנה האחרונה? שוב, אותו סיפור. אני אדרוש שהכרמלית תישאר במקומה, באמצע המנהרה בין שתי תחנות, עד שיבטיחו לי שכבר מחכה ניידת למעלה?
ואם אבקש, הם יסכימו? הם יקשיבו בכלל? אם הוא רק יגיד מילה, או רק ינסה לגעת, או רק ייגע, הם יקשיבו להיסטרית הזו שיש להן בקרון?
ואז, באחת התחנות, השומר ירד, אני מניחה שמשום שזו התחנה שהכי קרובה לביתו. והנהג ירד איתו מהכרמלית, כדי לנעול אחריו את התחנה.
במשך עשר דקות הייתי לבד לגמרי עם אדם זר, בתוך רכבת תחתית סגורה, בלי אף נוסע נוסף, בלי הנהג אפילו.

האיש הזר ניקר במושב שלו, לא מודע בכלל לתפקיד הראשי שהוא משחק בסרט האימה שבראש שלי.

 בתחנה האחרונה יצאנו, האיש הזר, הנהג, ואני, החוצה לגן האם. כבר לא נשמתי.
והכי מופרע? הכי מופרע זה שהייתי אסירת תודה לו, לגבר הזר הזה, על זה שהוא לא תקף אותי מינית.

(טל)

****

אנחנו כבנות אדם בנויות להשרדות. אם הותקפנו או שראינו מישהו מותקף על ידי נמר, נזכור את האלמנטים שנכחו בתקיפה ונלמד לראות אותם כאיום. אנחנו כנשים למדנו לפחד מגברים, ממקומות חשוכים, חסרי מילוט, מבודדים. כל אחד מהאלמנטים הללו מכניס את הגוף למצב של עוררות גבוהה. דם יזרום לשרירים, קצב הלב שלנו יעלה, כאילו אנחנו מתכוננות לרוץ. מרכז עיבוד המידע הראשוני במוח, התלמוס, יעביר הלאה יותר מידע, ויקדיש תשומת לב מיוחדת לכל דבר  שדומה לגורם מאיים נוסף. חתול יראה כמו נמר, צינור גינה יראה כמו נחש, והגוף יכנס למצב חירום, לפחות עד שמרכזי העיבוד הגבוהים יותר יוכלו לאשר שמדובר בחתול, בצינור גינה, ולא באיום אמיתי.
מצב העוררות הגבוהה נועד לשמור אותנו בחיים, הוא מנגנון שרידות. להכנס ללחץ בכרמלית מבודדת, חשוכה, עם אדם זר, היא תגובה של אישה שרוצה לשרוד. התלמוס שלה מעביר לה דיווחים על גברים זרים וחושך, ומרכזי העיבוד הגבוהים לא מסוגלים לבטל את מערכת החירום שהופעלה, כי הם מאשרים לה: כן, את לבד, במקום סגור, עם זר.
אלו אינסטינקטים הישרדותיים בריאים שאנו מתבקשות לכבות, או להותיר את המרחב הציבורי למי שאינו מפחד.

(מאיה)

והפתרון?

במקרה הספציפי הזה, יש מקום לדרוש מעיריית חיפה להתקין אמצעי בטיחות בכרמלית. ולא, מאבטח אחד לכרמלית שלמה זה לא מספיק. מצלמות במעגל סגור ואינטרקום חירום  הן כלי מקובל בתחנות רכבת תחתית באירופה. אלו ממוקמות ברציפים ובקרונות, ונועדו לוודא כי הנוסע הבודד תמיד נותר מחובר לעולם החיצון, וכי תמיד עין נוספת משגיחה על המתרחש בקרון. יש לנו זכות לביטחון ולשלווה.

לחצן מצוקה ברכבת התחתית של לונדון (תצלום: transport for london)

עדכון: בעקבות פנייה לחברי מועצת העיר עדנה זרצקי-טולדנו  מסיעת חד"ש וזאב סילס מסיעת הירוקים, הגיבו שניהם שיעלו את הנושא לדיון בישיבת מועצת העיר ובישיבת הנהלת הכרמלית, ויעבירו את הפוסט לחברי הדירקטוריון של הכרמלית.

מודעות פרסומת

14 thoughts on “היומיום של הפחד

  1. אכתוב כאן כפי שכבר אמרתי לטל, ובבעיני זה דיון חשוב אחרי קריאת הפוסט הזה.
    האם התקנת מצלמות היא דרך לגרום לנו להרגיש בטוחות? כשאני רואה מצלמה אני לא מרגיש בטוח, אני רק מרגיש שכמו בכל מקום אחר בערך במרחב הציבורי יש מישהו שעוקב אחרי ויכול לבדוק היכן אני נמצא בכל שעה של היום, אולי אני נשמע פרנואיד אבל הפחד שלי ממצלמות ומעקב לא שונה מפחד מהטרדה מינית.

    בטוח צריך למצוא פתרון לשעות הלילה המאוחרות וספציפית לאותה רכבת אחרונה בה הנהג צריך לנעול את התחנות ובכך להשאיר את הנוסעים לבדן אבל כפי שאנשים חמושים לא גורמים לי לתחושת בטחון (ברוב המקרים להפך) מצלמה לא גורמת לי לתחושת בטחון, ואם זה נותן בטחון הוא בטחון שקרי, הרי זה לא ימנע מאותו אדם לבצע את התקיפה, לזרוק מילה או מבט, הדברים האלה לא נקלטים במצלמה וגם אם כן הם כל כך נורמליים בחברה שאף אחת לא ייחס לזה חשיבות.

    אין לי תשובות לגבי מה יפתור את הבעיה, זו לא בעיה עם פתרונות קסם אבל בעיני חשוב להעלות את השאלה הזו, האם מצלמות במעגל סגור יכולות לעזור בפתרון הבעיה הקיימת.

    • סער,
      אני חוששת שאתה צודק ויש הרבה בעייתיות בהצבת מצלמות בכלל מקום, אבל אני חוששת, כמו שאמרתי לך, שבכרמלית עצמה זה פחות רלוונטי- מאחר וגם כך יש מצלמות בכניסה לתחנות, תאורטית הנהלת הכרמלית יודעת איפה נכנסת ואיפה יצאת. התוספת שבה היא תדע שאת הדרך מסולל בונה לכיכר פריז עשית בתוך קרון של כרמלית היא לא בדיוק חדשה מרעישה, ולכן גם לא ממש מוסיפה לפגיעה בפרטיות.
      ברור שלא מדובר בפתרון אידאלי.

  2. מאוד מזדהה עם הסיפור ועם התחושות…
    אבל מפריעה לי הטענה בדבר המנגנון ההישרדותי.
    לא שזה לא נכון, אבל….
    נשים נפגעות ונתקפות הרבה יותר בסביבתן הקרובה (מידי בני משפחה, חברים, עמיתים לעבודה או ללימודים וכו'), ועם זאת – מה שהכי מפחיד אותנו הוא גבר זר בסמטה חשוכה או בקרון שומם.

    • כמובן שיותר נשים מותקפות על ידי מכר, אנחנו לא שוללות את זה לרגע. בכוונה הדגשתי את "רואה מישהו אחר מותקף", מאחר ואנחנו לומדים על ידי צפיה באחרים. המוח הפרימיטיבי שלנו לא ממש יודע להפריד בין מה שהוא רואה בסרטים וטלוויזיה, ומה שבאמת הוא רואה במציאות, לא ברמה הזאת. התקשורת מאד אוהבת לנפח את מיתוס האונס בשיחים, ולכן רוב הדימויים המנטליים שלנו לגבי אונס ותקיפות מיניות הן אכן תקיפה בחושך, על ידי זר- אפילו שזה מיתוס.

      • יש חשיבות להדגשת העובדה שהאנס בשיחים הוא – ובכן, גם לא מיתוס הרי שברור שלא מדובר במקרה השכיח, בעוד שתקיפה מינית ע"י מכרים הינה נפוצה בהרבה מבחינה סטטיסטית אבל הרבה פחות משמעותית בפחדים היומיומיים שלנו…
        אני מסכימה איתך שהרבה מזה נובע מהתקשורת (וגם, אם לומר את האמת, מדברים שנשים אומרות זו לזו – "המדרגות האלה מסוכנות, לא כדאי לך ללכת שם", "אם את הולכת ברחוב תשימי את המפתחות בין האצבעות…").
        בעיני חשוב להדגיש את זה כיוון שהפחד הזה מהווה מנגנון פיקוח. אני אשה פמיניסטית, עצמאית, ואם מישהו יגיד לי שלא ראוי שאצא מהבית בגפי, על אחת כמה בשעות החשיכה – וודאי אתעצבן עליו וממש לא אקח את זה ברצינות. אבל הפחד שלי ממלא את התפקיד הזה בדיוק. הפחד מגביל את השימוש שלנו במרחב הציבורי. ואם מקובלת עלינו ההבנה ש"התקשורת אוהבת לנפח את מיתוס האונס בשיחים" – הרי שמוטב שננסה לפרק את ההבניה הזאת או לפחות להבין את שורשיה… ובכך – אולי – לזכות בעוד חופש…..

      • מאיה ואני מסכימות איתך לחלוטין (וגם מסכימות שאת כותבת נהדר), זה פשוט לא הנושא שעסקנו בו בפוסט הספציפי הזה.
        אני התייחסתי לזה כשכתבתי על התקיפה המינית שאני עברתי, שהתפרסם אצל תום: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=11662822
        ואני בטוחה שנמשיך להתייחס לזה גם בעתיד.
        ואני בטוחה

  3. בהצלחה טל (הבלשנית המהוללת והחביבה שאני מכיר), ומאיה (שאני אולי מכיר?) עם הבלוג החדש,

    אני גם במקום הבעייתי של זכר/גבר שלא חשוף לתקיפה מינית מצד אחד ומתנגד למשטור הגובר של המרחב הציבורי עם מצלמות ואנשי "בטחון" (חמושי משטר) מצד שני. וכך אינסטינקטיבית אני נגד להוסיף כאלו בתחבורה הציבורית אבל לא יכול לבטל את החשש שטל מעלה.

    עולות לי כל מיני מחשבות:
    – למה (א)נשים נאלצות לעבוד עד 23:45 בלילה?
    – להצמיד חמושי משטר לכל מיני מקומות זו מין חלופה מנוכרת ליצירה דינאמית של קבוצות זמניות של (א)נשים שנותנות קרבה ובטחון. רצוי היה שבשעות שבהן אנחנו חוזרות מהעבודה יהיו מספיק נשים וגברים בכל מיני סביבות כדי שנוכל להתקבץ לקבוצה ולעבור מקומות שעלולים להיות מסוכנים בקבוצה
    – אם היה עובד/ת כרמלית שהוא לא מאבטח שעובר בין הקרונות בזמן הנסיעה, גם אם לא בהתרוצצות ולא ב-100% מן הנסיעות, אולי היה פחות מפחיד? יותר מרתיע מטרידים פוטנציאליים?
    – אולי אינטרקום פנימי לבקשת עזרה בתוך קרון זו פשרה סבירה בין בילוש פנאופטיקוני לבידוד מסוכן.

    לא יודע, זה מורכב.

  4. פוסט חשוב מאד, וטוב מאד שהועלתה הנקודה הזו. קיים צורך אמיתי בלחצן מצוקה בכל קרון — מכל סיבה שהיא! אפילו שהנסיעה אורכת כ-7 דקות, ויש לה תחנה בביה"ח בני ציון (לפחות לא ייקח זמן להגיע למיון אם מישהו חוטף שבץ מוחי פתאומי).

    מקווה מאד שיותקנו לחצנים במהרה.

  5. סליחה שאני נושם, אבל מעבר לעובדה שאכן צריכים להיות כל אמצעי הבטיחות שציינת ולו רק שזה יאפשר לך להרגיש בטוחה (ותשימי גם גז מדמיע בתיק, ללא ציניות).
    אבל מעבר לזה, יש לך בעיה בראש: אם את לא נושמת כי את לבד בחברת גבר זר יש לך בעיה קשה בתפיסת המציאות, צר לי. אני מניח שבזה הזמנתי עלי התקפה חסרת רחמים, אבל להתייחס בכזו היסטריה למצב יומיומי מעיד על בעיה תפיסתית שלא לומר פסיכולוגית. תחשבי כמה פעמים נשארת עם גבר זר לבד ולא קרה כלום, ואולי זה יצליח להעמיד את העניין בפרופרציה.

    • וואלה, צודק. צריך לחשוב על כל הפעמים ההם בהן נשארתי עם גבר לבד ולא קרה כלום, ולא על הפעמים בהם נשארתי עם גבר לבד והוא עקב אחרי, הטריד אותי וניסה לגעת בי. אני דפוקה ואני צריכה לאמן את עצמי, לגרום למוח שלי לשכוח את כל הפעמים בהן משהו רע קרה כשנשארתי לבד, ולזכור את הפעמים הטובות. כי ככה יצר הישרדותי עובד, נכון.
      ואוי אויאוי, התקפה חסרת רחמים, אומלל קטן שכמותך, מאחורי המקלדת. פשוט תנסה להזכר בכל הפעמים בהן ענית למישהו באינטרנט ולא ענו לך באופן מתקיף מזלזל. זה אמור לשים את הדברים בפרופורציה.

  6. אני כל כך מכירה את הסיטואציות האלו, כמו כמעט כל אישה שאני מכירה.
    אני רוצה בהקשר הזה לספר שלפני שלוש שנים הלכתי לקורס הגנה עצמית, וגיליתי שהגעתי לסדנא ששינתה לי את החיים בהקשרים האלו. קוראים לזה "אימפקט". עושים שם סימולציות בדיוק של מקרים כאלו, עם מדריכים שמדמים תוקפים אמיתיים, ולומדים שם איך לזהות מה אני מרגישה ולזהות איום, איך לסכל אותו בשלבים ראשוניים ואיך להגן על עצמי גופנית אם יש צורך.
    לרגע לא אומרת שאני מפחדת פחות, אבל מאז יש תרכובת חדשה של פחד, מודעות, וביטחון פנימי שאני יודעת מה לעשות.
    אז זו המלצה, כדי שיהיה לנו עוד כלים אישיים בזמן שאנחנו משנים לשנות את מיתוס האונס, ופחד מגדרי, ושעות עבודה ומציאות גדולה הרבה יותר 🙂
    אפילו יש קישור!
    http://tinyurl.com/Hagana

  7. פינגבק: יום-יום האשה « האחות הגדולה

  8. פינגבק: פוסט פוסט טראומה « קולמוס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s