בתיאבון

פרשת האוברשטורמבאנמלאווחפיהרר, שעסקה בשערוריית הנשים שמעיזות להשמין אחרי החתונה ולאכול בציבור, נקשרת בעיני לתופעה רחבה יותר, זו של ההחפצה היומיומית. האישה שהעזה לאכול מלאווח באופן לא אסתטי כפרה בתפקידה- להיות קישוט נאה במרחב הציבורי. היא טעתה וחשבה כי היא אוכלת באותה מסעדה על מנת להשביע את הרעב שלה, אבל למעשה היא שם כאובייקט, עליו ניתן להעיר הערות ולהזדעזע כשהוא אינו ממלא את תפקידו לשביעות רצון הסובבים. גם לי יצא להיות בצד המקבל של "בתיאבון" כזה, שנאמר תוך כדי הליכה, כדי "להפיג מתח". במקרה שלי גם ננזפתי על כך שלא אמרתי מיד תודה.

אני לא חושבת שהיה עולה בדעתו של סער שיינפיין (או למאחל שלי) להעיר לסובייקט, אדם אחר, על כך שמנהגי האכילה שלו לא מספיק אסתטיים. לא היה עולה בדעתו שעליו להפיג איזה מתח מדומיין עם אדם אחר, רק כי לו, לסער שיינפיין אישית, היה לא נעים.

לא אסתטי?

אבל הבחורה שאכלה מלאווח לא היתה אדם, מאחר ובמחי הערה החפיצו אותה, הפכו אותה לאובייקט. כן, אותה החפצה שמתרחשת גם כשמעירים לנשים ברחוב על הציצים שלהם ושורקים להם, מדרגים אותן ומטרידים אותן.

וואי וואי וואי מה הייתי עושה לך

"אני לא מבינה על המהומה, זה דווקא יחמיא לי. סתם חבורת בנות שלא מבינות את עצם קיומן"

הטוקבק המרנין מעלה נכתב על ידי אישה בתגובה לטור דעה על הטרדות רחוב. עצם קיומי (העלגות במקור), ככל הנראה, הוא להיות אובייקט במרחב הציבורי. עלי לומר תודה כשזרים נכנסים לי לצלחת ומפטירים לעברי בתיאבון, תוך כדי הליכה. אחרת הם אני אפספס את מהות קיומי, והם יאלצו לחזור ולנזוף בי על כך שלא מיהרתי לבלוע את המזון בפי כדי להודות להם, לספק את הצורך שלהם באינטראקציה. עלי להיות מוחמאת כשזרים מוחלטים בוהים בי בחיוך חלקלק ומחמיאים לי על התיק הסגול הקרוע והישן שלי, במקרה ובטעות באותו יום בו בחרתי ללבוש שמלה אלגנטית ללימודים. עלי להוקירם, על שהשתמשו בי כמה שאני, חפץ במרחב הציבורי שלהם, עליו הם יכולים להעיר הערות בקול רם, נושא לשיחה, וממנו הם יכולים להגעל.

הטרדות הרחוב שבאמת מוציאות אותי מאיזון אינן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט מיני- נוגעים בי, צועקים לי, שורקים לי. הטרדות הרחוב שמוציאות אותי מאיזון הן אלו בהן הופכים אותי לאובייקט, נקודה. נגד ההחפצה היומיומית אין שריון מוכן, אין נאומי תוכחה, רק תחושה חמוצה ומעורפלת לפיה המרחב בו את עומדת אינו באמת שלך, ואת אורחת תמידית במרחב של מישהו אחר.

לא חייבים לבהות לך בחזה, להעיר לך על התחת או לגנוב מגע כדי להחפיץ אותך. את מוחפצת כשמסתכלים עליך כחלק מהנוף. אובייקטיפיקציה היא בדיוק זו- הפיכתך לאובייקט, סתם כך, באמצע החיים. כשהבחור ההוא העיר לי על התיק – לא אל התיק עצמו הוא כיוון. התיק היה סתם תיק – פושטי, קרוע ומוכתם. הוא לא מושא ההתייחסות כאן. מושא ההתייחסות הוא אני – אני האובייקט.

כשעוברי אורח מרשים לעצמם להעיר הערות עליך לחבריהם ממש בפניך, הם מתייחסים אליך כאל סוג של מוצג או פסל סביבתי שנמצא שם להנאתם. הם לא מדברים איתך, הם מדברים עליך-בפניך. זה לא שהם חושבים שלא תשמעי, פשוט לא אכפת להם אם תשמעי. את לא משנה, את לא חושבת, התגובות שלך הן לא חלק מהתסריט בסרט הזה שאת במרכז הפריים שלו.. את כרגע, בהווה, אובייקט.

ההערות האלו לא נועדו לייצר שיחה איתך. את מצופה למלא תפקיד, אוטומטון נשי שפולט תודה, או סליחה בהכנעה. לא מדובר בשאלות שניתן לענות עליהן, ולא מדובר בהחלפת דברי נעימות. את מושא השיחה, וככזו אינך יכולה להשתתף בה, אינך מצופה להשתתף בה.

אובייקטים במרחב הציבורי

הטבעיות בה גברים (ונשים) מחפצנים נשים אחרות מדהימה. בדיון על הטרדת רחוב נשאל אחד מהמגיבים איך הוא ירגיש בעיר ההומואים, בה כולם מעירים לו, מנסים לגעת בו, שורקים לו. הוא ענה כי ראשית, הוא לעולם לא יגיע לעיר ההומואים, ושנית, כי עליו לקבל את זה שיתייחסו אליו כאובייקט. זו העיר שלהם, ועליו ולקבל את זה. זו, בקליפת אגוז, התפיסה הגברית של המרחב הציבורי. המרחב הציבורי הוא שלהם, וכשאנחנו יורדות לרחוב אנחנו נכנסות למרחב של מישהו אחר בו אנו האובייקט, האחר. את לא שם לטובת עצמך, או כי יש לך איזה תכלית מיוחדת, את שם כדי שיעירו עליך.

ובגלל זה כל ההערות הללו, שבהחלט ייתכן שנראות תמימות במבט ראשון מוציאות אותי מאיזון. ההערות האלו הן סימון טריטוריה- זה המרחב שלי, את אובייקט שמבקר בו. זה אינו המרחב שלך, את לא זכאית לפרטיות, כבוד או שקט. החרמת המרחב הציבורי נעשית באופן כמעט מילולי- הערות עלי ואלי בתחנות אוטובוס גורמות לי להתכווץ. פתאום איני יכולה להרים את העיניים יותר מכיוון שאני חוששת לפגוש בעיני המעיר. אני לא מפחדת לחיי, פשוט לא נעים לי. לא נעים לי מההבעה הזחוחה שאני עשוייה לראות, מהחיוך החלקלק הזה שמשמעותו האמיתית היא- את בשטח שלי. את במרחב הציבורי שלי ואני קובע את הכללים.

הטענה שבדרך כלל נשמעת בהקשר הזה היא שבסך הכול מדובר בניסיון גמלוני ליצירת קשר אנושי. הטענה הזו עלתה גם בהקשר המרכז לאמנות הפיתוי, שם סיפרו לנו ש'הם אולי מעט חסרי הבנה באינטראקציה בסיסית בין אנשים, אבל גם להם, מגיעה, בסך הכול, מישהי שתאהב אותם'. והרי 'לא תשליכי איש רעב לכלא, נכון?'. ובכן, אישה אינה לחם. אינני מוצר יסוד. אין לכל גבר זכות בסיסית לאשה, ובהתאם – לגבר אין זכות בסיסית להתחיל עם נשים, בכל מצב, בכל מקום, בכל האמצעים שהוא מוצא לנכון. הרצון לייצר קשר אינו מכשיר את כל האמצעים.

צא לי מהצלחת, טוב?

למעשה לא מדובר כלל על שיחה, אלו הערות- הערות עליך. זה אינו דיאלוג, את לא מצופה כלל להגיב רוב הזמן מאחר ואת מושא השיח. אין שום סממן או מחווה שמכירה בכך שאת אדם, ולא מושא להערה. זה לא קשר אנושי, זה ההיפך מקשר אנושי. זה שימוש בך כאובייקט כללי של אישה כדי לייצר משהו שמתחזה לאינטראקציה. וכפי שאותו מאחל "בתיאבון" פלוני אמר בעצמו, בתגובה להתעקשות שלי לא לומר תודה: הוא לא רצה לדבר איתי, הוא רק רצה שאני אתפנה מכל מה שאני עושה כדי לומר תודה לפני שהוא יוצא מטווח שמיעה.

אני מבינה כי זו טענה שעשויה להתקבל עם הרבה מרמור ובלבול. אחרי שמגע נאסר, הטרדה מינית הוגדרה ועלתה מודעות להטרדות רחוב, הדרישה הבלתי אפשרית והמוגזמת לחלוטין שאני מעלה כאן היא לקבל יחס של בן אדם, ולא של חפץ. לקבל את קיומי כאדם עם תודעה עצמאית, שעשויה להיות מצוברחת, עסוקה, שמחה או מוטרדת, שהפרעה לו דורשת ביסוס קשר עין או בקשת סליחה. (וכתבו על זה יפה בהכצעקתה) הבנה כי אני לא במרחב הציבורי כדי לשרת את הצורך במגע אנושי של האחר- אני שם בשבילי, לא בשבילך, ו"עצם קיומי" הוא להיות, בשבילי, ולא בשביל אף אחד אחר.

(מאיה קוי)

מודעות פרסומת

4 thoughts on “בתיאבון

  1. אני חושב שהיה מוסיף אם היית מרחיבה קצת על ההבדל בין היחס הזה, המחפיץ, לבין פנייה סבירה ורצויה. כמו שכתבת, יש משהו בפוסט הזה שמשאיר את הקורא נבוך, לא בטוח איפה עובר הגבול ואיך להימצא בצד הנכון שלו. הבהרה של הגבול הזה, גם אם אי אפשר להגדיר אותו באופן מוחלט, יכולה לחדד את הנקודה.

  2. אסף,
    הכצעקתה כבר נדרשו לנושא הזה, וקיבצו רשימת פוסטים שמנסות לחדד את ההבדל בין מה שמטריד ומחפיץ ומה שמחמיא.
    http://israel.ihollaback.org/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%AA/

    שני הסנט שלי?
    כשמדברים עם נשים, לדבר איתן על משהו שהן יכולות לענות עליו, משהו חיצוני להן. לבקש סליחה על ההפרעה, ולנסות להתייחס לקוטקסט- מה שהן עושות באותו הרגע, איזו הבעה יש להן על הפנים, באיזה מצב רוח הן.

  3. פינגבק: יום-יום האשה « האחות הגדולה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s