נגועה

כשזה נגמר הבנתי שיש חלקים שלמים בחיים שלי שישתנו לנצח. יש חוויות שאני כבר לא אחווה, דלתות שנסגרו בפני.
אני כבר לא אהיה פונדקאית. אני לא אלד בלידה טבעית. אני לא אכנס למיטה עם מאהב חדש בלב שקט וללא חרדות. אני אתקשה בקבלת ויזה לארצות הברית. אני כבר לא טהורה, ויטאלית ובריאה. אני נגועה, מלוכלכת, בזויה. הרגשות האלו היו שם מתחילת המחלה, והם הועמקו וקיבלו גושפנקא רשמית מהממסד הרפואי.

זה התחיל בגירוד.
גירוד מתמיד, גירוד מטריף, גירוד שתופס אותך באמצע הרחוב, בגרביונים, מחפשת נואשות אחרי פינה בה ניתן לרגע להקל את הגירוד בלי להתפס כסוטה פסיכית. אחרי הגירוד הופיעו פצעים קטנים, בלוטות הלימפה במפשעה התנפחו פי כמה וכמה, ההליכה הפכה לכואבת ואני התחלתי סוף סוף לדאוג.

בדיקה זריזה באישון לילה באבחון האינטרנטי של webMD רק העמיקה את החרדה. סיפרתי לאייפון על הסימפטומים, והאפליקציה ירקה עלי בחזרה "הרפס, עגבת, סרטן צוואר הרחם, סרטן עור, אלרגיה". פיו, אלרגיה. כל דיאגנוזה אפשרית גררה חיפוש תמונות בגוגל וקריאה ארוכה על הדבר האיום והנורא שודאי יש לי. כל דיאגנוזה אפשרית הוציאה ממני פרצי בכי חדשים. כלומר, חוץ מהאלרגיה. הלוואי וזו אלרגיה.

בבוקר התקשרתי למוקד האחיות של קופת חולים כללית ודיווחתי בחיל ורעדה על גרד. האחות כחכחה ושאלה איפה בדיוק. "במפשעה" עניתי, בתקווה שהמידע הזה יספיק, ולא יהיה שום צורך לתת נ.צ. מדוייקות. המידע לא הספיק. כשסיפרתי לה על כל הסימפטומים, נזפה בי האחות שלא הלכתי לחפש טיפול מהר יותר, הבהירה לי שמדובר במצב דחוף, והפנתה אותי למרכז בריאות האישה בועידת קטוביץ', בצפון תל אביב. אם נותר איזה ספק, היא סילקה אותו באומרה שעלי ללכת היום, לא מחר, בלי לחכות.

נבהלתי. ברור שנבהלתי. 40 דקות וקו 25 אחד אחר כך נכנסתי למרכז בריאות האישה באותה שכונה יפה ומטופחת. ילדים הלכו הביתה מבית הספר, ואמהות דחפו עגלות שעולות 4000 שקלים לאורך המדרכות הישרות והרחבות. מרחב לבן וסטרילי ונעים, ורק אני, הטמאה, מדדה למרפאה עם כוס מגרד וארבעה קילו של היסטריה ובושה.

מכיוון ולא היה לי תור, הלכתי וחיכיתי כמו ילדה טובה בתור לאחות, שתמיין אותי לרופא מתאים. מסביבי נשים הרות, כמה ילדים. הציפייה לטיפול עשתה את שלי והתחלתי להרגע. כשהגיע תורי התיישבתי מול אחות, דתיה עם שביס. הסמקתי והתחלתי לספר שוב על הגרד. לא אמרתי שני משפטים והיא עוצרת אותי- "מיון נשים זה בין 8-10 בבוקר. תקומי מוקדם ותגיעי מחר."
-"אבל", ניסיתי, "האחות במוקד אחיות אמרה שזה נורא דחוף! היא אמרה שהזנחתי, ושאני חייבת לראות רופא היום!"
"אני לא יודעת מה היא אמרה לך, אבל עכשיו זה לא מיון, רק פגישות ומעקבי הריון."
-"תוכלי לפחות לתת לי הפניה למיון? היא אמרה שזה דחוף, ואני בקושי הולכת!"
"לא מוציאים על זה הפניות למיון"
-"מה- מה זאת אומרת? אבל זה דחוף!"
"לא מוציאים על בעיות-" היא אמרה והעוותה את פניה, "כאלו, הפניה למיון. את יכולה ללכת למרכז בבני ברק, אם את נורא רוצה. זה רק 20 דקות באוטו."
-"אבל אין לי אוטו! שניה, אבל שם לפחות יש מיון?"
"לא יודעת, תבדקי, הנה המספר, אני לא יכולה לדבר על זה יותר."

יצאתי מחדר האחות עם חתיכת נייר ודמעות בעיניים. אחרי כמה מטרים התקפלתי לכדור ובכיתי ביפחות גדולות וקולניות, כמו ילדה, כמו מטומטמת, כמו חיה. לא הופנה אלי מבט אחד. הנשים ההרות בחדר ההמתנה קשקשו זו עם זו, עסוקות בשלהן. הן ראויות לטיפול רפואי, הן הרות, הן נשים טובות. הן סטריליות ונקיות וכמעט אמהות מלאכיות. אני סתם מזוהמת.

הטלפון הבא שעשיתי היה מהשדרה שמחוץ למרפאה, אותה שדרה עם הילדים החמודים והנקיים והאמהות והנשים המבוגרות עם הכלבלבים שהסתכלו בתמהון על המוזרה עם הדמעות בעיניים שמעשנת להם בשכונה. אמא שלי שמעה את כל הסיפור וגם נבהלה, עד כדי כך שהיא מצאה רופא פרטי, מומחה, שיסכים לקבל אותי בערב. אני בינתיים חזרתי הביתה וניסיתי לישון, כשהמילים "דחוף", "סרטן", "מחלת מין" ו"כאלו" מתנגשות אצלי בראש.

לרופא שהיא מצאה היה משרד פרטי עם המון עץ, ושולחן עצום, כזה שאת יודעת שעולה כמה וכמה אלפי שקלים. הוא דחה בחיוך את כרטיס קופת החולים שלי ושלף חתיכת נייר מהודרת, עליה רשם את הפרטים שלי. אחרי שתחקר אותי לגבי תעסוקתי בחיים, ענייני המחקר שלי ומצבי המשפחתי, הוא החל לשאול את השאלות הרגילות ואז התחיל בסט הנזיפות הרגיל- איך יתכן שאת לא יודעת מתי היה המחזור האחרון שלך? זה חסר אחריות מצדך לפספס לקיחת גלולות! יחסי מין בלי קונדום זה מסוכן! למה לא באת קודם? אין דבר כזה להכיר את הגוף שלך! למה לא עשית בדיקת פפילומה? וכמה פעמים כבר היינו בהריון?"
הסברתי, באיטיות, שהבעיה ממוקמת הרבה יותר חיצונית והרבה יותר גבוה בכלל, והוא חייך בנחמדות לטיפשונת שלא מבינה איך הגוף שלה עובד.

מעיל, מכנסיים, תחתונים, שולחן. קצת למטה, וקצת למטה, וזה יהיה קצת קר, ונכון שאת טוענת שהבעיה במקום אחר, אבל צריך לבדוק ואם אנחנו כבר כאן נעשה לך משטח פאפ, טוב? ולא ראיתי כלום והכל נפלא ויש לך שחלות מצויינות וצוואר רחם מאד בריא!
-"אבל הגרד, והבלוטות, והכאבים…"
הוא לא רואה. אני לא מסתכלת עליו, כי הוא יכול להיות סבא שלי ואני גם ככה נבוכה עד מוות, ומצביעה לאיזור הכללי, מסרקת הצידה כמה שערות. הוא עדיין לא רואה, ואני נאלצת לעקור את המבט מהתקרה, להרים את הראש ולהצביע במדויק. הוא פוגש את עיני במבט שאמור להיות מרגיע ואומר "רק זיהום קטן, רק גירוי, אני לא כל כך רואה עם כל השיערות, אבל זה לא סרטן, ולא הרפס, והכל בסדר. עכשיו תגלחי את האיזור ותמרחי את המשחה ותעסי אותה טוב טוב, כדי שזה יעבוד."

את המשחה האנטיבקטריאלית אני קונה באותו ערב, ומתחילה את הטיפול בהקלה. גילוח-מריחה-עיסוי, 3 פעמים ביום, עד שהפצעים נעלמים והנפיחות יורדת ואני מסוגלת ללבוש מכנסי ג'ינס וללכת שוב. חשבתי שזהו, זה נגמר. המשחה האנטיבקטריאלית החזקה ניצחה את האלרגיה שאבחן לי האייפון ואישרר הרופא.

אחרי שבועיים זה חזר. מתורגלת, הפעם התחלתי מייד עם הטיפול עליו המליץ הרופא. עברו כמה ימים של משחה, והמצב רק התפשט והחמיר וכל האיזור היקר הזה התחיל לכאוב ולגרד ולהציק. זה היה סוף שבוע, ונסעתי בפעם הראשונה מזה חודשים לבקר את אמא שלי בצפון. ביום שבת כבר לא יכולתי לזוז יותר, רק לקום ולהשתין בכאבים מדי שעה, שוב מובכת ומתביישת שאחי הקטן צריך לסבול את הדבר הזה המזוהם שישן על הספה ויושב על שקיות סנפרוסט ובוכה ביללות עייפות ובלתי נשלטות עמוק לתוך הלילה. הוא שם לי יד על הראש  ואני מרגישה לא בנוח, שקרנית ורמאית על החיבה שאני מקבלת, זו ששמורה לאנשים שחולים מסיבות טובות וטהורות, לא לאנשים שחושדים במחלת מין מגעילה.

בוקר יום ראשון, ואמא שלי מתקשרת בבהילות לקבוע תור אצל רופאת עור, במרפאה בעפולה.  "אבל אני צריכה רופא נשים, מה רופאת עור תעשה איתי?"

רופאת עור ומין, היא אומרת. עור ומין.

משך כל הנסיעה לעפולה אני חרדה מהמפגש עם הרופאה. כשהיא מקבלת אותי סוף סוף היא רק נוזפת בי על כך שהבאתי את המספר הלא נכון מהקבלה, ושולחת אותי בחזרה החוצה להביא את המספר הנכון, בלי להסתכל עלי בכלל. אחרי כמה דקות אני חוזרת ומוצאת את הזקנה שעמדה בתור אחרי שוב במסדרון, גורבת את הגרב שלה בחזרה, מחוץ למשרד.

אני נכנסת ומחייכת בעדינות לרופאה ששולחת אותי שוב החוצה, בעודה ממלאת טפסים. בפעם השלישית בה נכנסתי לחדר של ד"ר חנה בוסתן, היא פשטה אלי יד עם ציפורניים שפיציות וארוכות בצבע אלמוג, וביקשה את הכרטיס. עברו כמה דקות עד שהמערכת עלתה, בהן היא התבוננה בריכוז בסמני ההתקדמות של המחשב, ולא הרימה אלי את העיניים. בסוף היא שואלת מה הבעיה.  אני לוקחת נשימה ארוכה  ומתכוננת לפרוש שוב את רשימת הסימפטומים. "גרד", אני מתחילה שוב, "באיבר המין" ולפני שאני מספיקה לומר עוד מילה היא מרימה אלי את העיניים ואומרת "אני רופאת עור".
-"עור ו-ומין, לא?"
"אני רופאת עור. את צריכה רופא נשים."
-"אבל הבעיה היא בעור!"
היא נאנחת בצורה ששמורה לבנות סתומות במיוחד ואומרת "אם יש בעיה בעור של העיניים, את הולכת לרופא עיניים. אם יש לך בעיה בעור של איבר המין, את הולכת לרופא נשים, זה לא התחום שלי."
היא חיכתה כמה רגעים, וכשראתה שאני לא מתפנה הרכיבה את המשקפיים והפטירה "אבל אם את כבר כאן, בואי נסתכל עליך."
פניתי להתיישב על מיטת הטיפולים אולם היא עצרה אותי במהירות והורתה לי לעמוד ליד החלון, נגעלת בבירור מהפרוספקט של לבחון כוס חולה, ומטפלת בי כאילו שכללתי את חשיפת הכוס שלי בפני רופאים לרמת הפטיש, ואני רק מחכה לדחוף לה אותו בפרצוף, מגעילה שכמותי.
מכנסיים ותחתונים מופשלים לברכיים, אני עומדת ליד חלון עם אור והרופאה שהספיקה להרכיב משקפיים יושבת על הכסא שלה, מטר ממני, שלא חלילה תחטוף נשיכה כואבת מהכוס שלי. היא מתבוננת בחטף, פוסקת "אה, הרפס", וחוזרת לשולחן שלה. אני מבינה שהבדיקה נגמרה ועלי להתלבש.
היא שואלת על כאבי ראש ומתח וכל דבר שיאשר את הדיאגנוזה, ואני מתלוננת שוב ושוב על צריבה קשה ומשתקת במתן שתן ועל כאבים קשים.  היא ממלמלת שזה סימפטום ומדפיסה לי שתי משחות. שוב משחות.
אני שואלת על בדיקה לאישוש הדיאגנוזה, והיא אומרת שאין טעם ואין צורך בבדיקה בשבילי. אני בבירור נגועה.

כשאמא שלי עומדת מול הרוקחת ומבקשת להוציא את המשחות, הרוקחת מעירה שלא מצויינת דרך טיפול ומינון. היא גם מציינת שהמשחה שנרשמה לי אמורה לטפל בהרפס בשפתיים. היא מציעה לעלות שוב לראות את הרופאה ואני לא מסוגלת. התמקמתי על ספסל מחוץ למרפאה ושוב בכיתי, והפעם על שהגועל שהרגשתי בפנים גם שוקף לי בבירור על ידי הסביבה. הרופאה לא רצתה לבדוק אותי, הכרחתי אותה. כשהיא בדקה אותי, היא לא רצתה שאפתח את הרגליים, כי כוס זה איכס והכוס שלי זה איכס כפול. היא פשוט לא הסתכלה, ולא הקשיבה, ואני עוד נאחזתי בתקווה ובזעם שהיא טועה, ואין לי הרפס, ואני לא נגועה.

חזרתי הביתה והתחלתי את הטיפול המומלץ, למרות הכל. עוד בעיטה של חוסר אמון בממסד הרפואי נשלחה לי לפרצוף כשראיתי שעל המידע לצרכן של אחת מהמשחות נרשם בבירור שהיא אסורה לשימוש בטיפול בהרפס. אני בוחרת להאמין לרופאה, ומורחת בכל זאת, את זו שאסור לטפל איתה בהרפס וזו שמיועדת להרפס בשפתיים, ההרפס של הנשים הטובות, זה שאפילו רופאת עור שלא רוצה לראות כוס יודעת לרשום.

תוך חצי יום המצב הפך מאיום לקטסטרופלי. השילוב של הבושה, החרדה, הזעם והכאב הפך אותי ליצור הכי לא מאוזן בטווח של קילומטרים. בכיתי על כל שטות, על כל דבר קטן, בתחושת אומללות איומה. כל האיזור כאב, שרף, גירד, דימם, זב והציק. השתנה הפכה לעניין של רבע שעה לפחות ולוותה בזעקות שבר. הרגשתי והייתי חיה, שבירה, לא רציונלית, אומללה וחסרת ישע, שקועה ברחמים עצמיים ובטירוף של כאב. ההרפס הפך אותי ללא אנושית. טמאה ומגעילה פיזית ונפשית וחברתית, והפנים האלו של הרופאה עם הציפורניים המחודדות והבעת שאט הנפש מיצורות מופקרות ודוחות שכמוני פשוט קועקעה לי בראש ומוטטה אותי כל פעם מחדש.

לבסוף הלכתי לרופא נשים שאני מכירה. ארבתי לו במשרד ואז סיפרתי לו הכל. הוא לא הבין את הטיפול של הרופאה. הוא לא הבין את הטיפול של הרופא. הוא לא הבין את ההתעלמות. בדמעות של הקלה עברתי שוב מאחורי הפרגוד- מכנסיים, תחתונים, שולחן. הוא אישר שהמצב חמור, ונתן הפניה לבית חולים למקרה והוא עוד מדרדר. הוא רשם תרופות ועשה את הדבר האחד שאף רופא מלבדו לא עשה- רשם משחה מאלחשת, כי זה משנה אם כואב לי, והסביר לי על המחלה, כי זה משנה שאני מבוהלת ומבויישת ונגעלת מעצמי.

תוך כמה ימים התחלתי לדדות ואז ללכת. הפצעים הגלידו, הכאבים שככו.

כשזה נגמר, ההתפרצות, נשארתי עם תוספי תזונה שאני צריכה לקחת מעכשיו ועד תמיד ורשימה חדשה של איסורים ודברים שאני לא יכולה לעשות. אחד מהלא מפורשים אולם הברורים מביניהם הוא לדבר עליה, כי הרפס זו בושה גדולה. הרפס אומר שאת מזדיינת עם אנשים שהזדיינו בעבר עם אנשים אחרים. זה אומר שאת נגועה עכשיו רק בגלל היצרים החייתיים שלך. טמאה, רעה, מלוכלכת.

זה אומר שסקס הופך להיות משהו שצריך באמת לחשוב עליו, וכל אקט הופך להיות מלווה בחששות תמידיות מפני התפרצות חוזרת, מפני הדבקה של האהוב שאיתך, ואת נגעלת מעצמך ונכבית.

את הגועל הזה לא הבאתי לבד מהבית. הגועל הזה זכה לחותמת אישור מהודרת מרופאים ואחיות שלא רוצים לשמוע על גרד, שנגעלים מכוס, שלא חושבים שזה דחוף- את היסטרית, את מזניחה, את לא בסדר. זו מערכת שלמה שמסכמת רפואת נשים בהריון, ולא רוצה בכלל להסתכל על כל האיכסוש הנשי הזה שמסביב- האיכסוש בו ממוקמים במקרה מרכזי העונג שלנו ופונקציה אחת קטנה בה אנו משתמשות יום יום- השתנה. זה איכס שעיר ורטוב גם כשהוא בריא, ועדיף להתעלם ממנו כי זה לא מנומס ולא בסדר, ולמהר לדחוף שרביט כדי להתמקד במה שבאמת חשוב- הרחם שלנו.

למדתי כמה דברים על הממסד הרפואי ועל המחלה שלי, מאז שזו התפרצה.

למדתי שיש סדרי עדיפויות- בעיות הבריאות הכלליות יותר חשובות מבעיות של נשים, נשים הרות חשובות יותר מנשים סתם, ונשים נקיות חשובות יותר מנשים מלוכלכות. למדתי שאחיות ורופאות אולי יודעות לנקז מורסות, לעשות חוקן ולטפל בפצעים שותתי דם, אבל הן יודעות יפה מאד להגעל בגלוי ובקול רם מתיאור של כוס מגרד. למדתי שרופאים פרטיים ישמחו לקשקש איתי על מעשי בחיים ומעללי פציינטיות קודמות, אבל לא יסכימו להסתכל ולבדוק את המקום הכואב, אפילו כשאת מצביעה עליו, פשוקת רגליים  ודומעת לתקרה. למדתי שהבעיות הרפואיות הדחופות של נשים לא נחשבות באמת דחופות על ידי הממסד הרפואי, שלא מוכן לנפק עליהן הפניה למיון. למדתי שרופאים יכולים לרשום טיפול שגוי לחלוטין בלי למצמץ, ורק הרוקחת תרים על זה גבה. למדתי שרופא אחד טוב  שמוכן להקשיב ולקבל את סמכותך לגבי הגוף שלך יכול להרים אותך מתהומות ולהפסיק ימים של כאב בחיוך אוהד אחד. למדתי שלדבר על זה הופך את זה לפחות כואב, פחות מפחיד, פחות מביש- כי הרפס היא מחלת גוף נפש כזו, בה הבושה והפחד תורמים לכאב והכאב תורם לבושה והפחד, ואלו מחלישים ומעלים את הסיכוי להתפרצויות חוזרות.
הסטטיסטיקה אומרת שאני לא לבד. רבע מהנשים הן נשאיות עם נגיף לא פעיל. מתוכן, אצל חלק קטן אך לא זניח מתפתח הרפס פעיל.
הן מדברות על זה בפורומים בעילום שם, שחלילה לא ידעו שיש להן את המחלה הזו, המבישה, המגעילה. הן מדברות על זה בשקט, שלא ישמעו, כי זה לא סתם עניין של נשים, שנחשב מגעיל ולא מהוגן לכשעצמו, אלא עניין של נשים נגועות. זה לא סתם ווסת כחולה על פדים בפרסומות, זו מחלה לא אסתטית ומדבקת עם קלון.
יש. לי. הרפס.
אני אישה חכמה ונחשקת ויפיפיה שלעיתים, עם התראות ברורות מראש, מתפרץ לה בגוף וירוס שהופך אותה לנמוכה, טמאה. אנחנו, החולות, נשארות במחשבה שלנו לבד עם זונות ונרקומניות, נושאות את אות הקין של הנשים המלוכלכות. אפשר לראות את זה כמשהו ששובר היררכיות מעמדיות- אני מאבדת את הפריבילגיות שלי כאשכנזיה לבנה ממעמד הביניים והופכת לשוות ערך לנשים המוחלשות ביותר בחברה בעיני המערכת הרפואית והחברה. ופאק, המערכת מתנהגת אליהן חרא. וגם אלינו. וגם לכל אלו שצריכות להגיע למרפאות, מושפלות מבט וכואבות ולדחוף את איבר המין היקר והחולה שלהן, בחוסר ברירה ובחוסר רצון, בפני רופאים שנגעלים מהן.